[1] פירש"י, שנחלקו ר"מ ור' יהודה האם מומר לחלל שבתות (באיסור דרבנן) נחשב כנכרי שאינו יכול לבטל רשות וצריך לשכור ממנו בדוקא, או שיכול לבטל רשות, דלר"מ יכול לבטל, ולר' יהודה אינו יכול לבטל במזיד - דהוא מומר, אבל בשוגג יכול לבטל. אכן תוס' (בד"ה הוציא) פירשו, שנחלקו האם אחרי שהוציא והחזיק במבוי האם יכול לבטל או לא, דר"מ ס"ל דלא נחשב מחזיק כיון שלא החזיק אחר הנתינה, ור' יהודה חשיב ליה מחזיק ואינו יכול לבטל.

[2] פי', בכה"ג שלא הוציאו בני המבוי למבוי עדיין, דאם הוציאו בני המבוי למבוי בין לאביי ובין לרב יוסף אינו יכול לאסור (ורב יוסף ס"ל שכך אומר ר"מ בפירוש שאינו אוסר, ואביי מעמיד את דברי ר"מ שאמר שאוסר בקודם הוציאו בני המבוי למבוי).

[3] פי', לתירוץ הראשון בגמ' הגם שחשוד לחלל שבת אינו חשוד לכל התורה, מ"מ לענין ביטול רשות אינו יכול לבטל, וצריך לשכור ממנו כדין נכרי. ולפי רב אשי, מיירי הכא כהתנא דס"ל דהחשוד לחילול שבת חשוד לכל התורה, ודינו כעובד עכו"ם שמודו ביה רבנן.

[4] כתיב (ויקרא א:ב) "אדם כי יקריב מכם", ודרשינן "מכם" מקצתכם ולא מכולכם, לאפוקי המומר שאינו מקריב.

[5] זו סברת הברייתא כאן, שחמורה שבת כע"ז. אבל יש תנאים שחולקים וס"ל שדוקא ע"ז חשיבא כמומר לכל התורה, אבל לא במחלל שבת.

[6] דכיון שכל המיעוט הוא מפסוק הנאמר גבי ישראל, לכך יש לנו לדרוש שדוקא גבי ישראל חילקה תורה בין מומר לשאינו מומר, אבל באומות לא חילקה תורה, ואפי' שהוא מומר לעבוד ע"ז מקבלים ממנו.

[7] דייקה הגמ' "ביתו הוא דאסור הא חצרו שריא", ולכאורה קשה מה נפ"מ דאם ביטל את רשותו להם צריך להתיר גם את הבית. ותירצה הגמ', דמיירי שביטל רשות חצרו ולא ביטל רשות ביתו - דכך דרך בני אדם, והוא מותר גם בביתם משום שהוא חשוב כאורח שלהם.

[8] דהם אינם חשובים אורחים שלו, דאחד יכול להיות חשוב אורח אצל חמשה, אבל לא חמשה אצל אחד.