[1] אכן אם עשתה הפנימית לעצמה דקה, שהיא יכולה לצאת דרך שם ולא צריכה לצאת דרך החיצונה, בזה גם ר"ע מודה שאינה אוסרת.

[2] שאמרו במשנה בסתם "אין דריסת הרגל אוסרתה". וע' ריטב"א שבאופן זה שעשתה דקה, מהני שלא תאסר החיצונה אפי' היכא שלא עירבה הפנימית כלל.

[3] ולא יכולה הפנימית לומר שתסגור את דלתה ותשתמש לעצמה, כיון שהעירוב שלה נמצא בחיצונה.

[4] דהחיצונה נאסרת מחמת שכחת הפנימית, ולא יכולה לסגור את דלתה ולהשתמש לעצמה, משום שדריסת הרגל של הפנימית עליה, והיא דריסת הרגל האסורה שאוסרת.

[5] דהפנימית יכולה לסגור את דלתה ולהשתמש לעצמה, דגם העירוב נמצא אצלה.

[6] ר"ע ס"ל שעירוב מרגיל את בני החיצונה לתוך הפנימית, ומתוך כך לא יכולה הפנימית לסגור את דלתה ולהשתמש לעצמה. אכן רבנן חולקים, וס"ל שאומרים בני החיצונה לפנימית "לתקוני שתפתיך ולא לעוותי", כלומר שהשתתפתי אתך להתיר לי לטלטל גם בחיצונה, אבל לא שתאסרי עלי לטלטל במקומי. וע' המשך המשא ומתן בגמ'.

[7] כיון שלא עירבו הדיירים בפנימית, הוי רגל האסורה - האוסרת על החיצונה.

[8] ואף שהיא רגל המותרת במקומה ואליבא דרבנן בעלמא שרי, הכא אסור גזירה שמא יבואו להתיר בשנים בפנימית. ורק אם יערבו ב' החצרות יחד מהני.

[9] דהפנימית היא רגל המותרת, ואינה אוסרת על החיצונה אם היא עירבה עם עצמה.

[10] דלגבי נכרי מי שלא יודע שהוא דר יחידי יחשוב שלא שכרו ממנו, כיון שנכרי אם היה משכיר דרכו לצעוק ולהודיע שהשכיר, משא"כ בישראל מי שיודע שהוא דר יחידי יודע שאינו אוסר, ומי שלא יודע חושב שעירבו.

[11] משום שכולם חשובים בית שער לפנימי ביותר, והדין שבית שער אינו אוסר על החצר - דאינו נחשב דירה, והדר בו אין צריך לתת פת לעירוב.

[12] הנה נחלקו שמואל ור' יוחנן, האם בית שער ליחיד נקרא בית שער או לא, דר' יוחנן ס"ל שאינו נקרא, ולכן הבית התשיעי לא נחשב בית שער וגם הוא צריך ליתן פת לעירוב. ושמואל סובר שגם בית שער לבית יחידי חשיב בית שער, ולכן גם הבית התשיעי אינו צריך לתת פת בעירוב.