[1] כן הוא לפירש"י, שביאר שהמעשה היה בעירובי תחומין, שלר' חייא צריך לזכות ולא הועיל מה שעירבה לה חמותה, וכן ס"ל לרב. ומה שמצאנו גבי שיתופי מבואות ועירובי חצרות שמשנתנו ס"ל שצריך לזכות ורב סובר שלא צריך לזכות, י"ל דרב תנא ופליג. אכן תוס' (בד"ה מעשה) חולקים, וס"ל שהמעשה היה בעירובי חצרות ושתופי מבואות, ורב ס"ל כר' ישמעאל בר' יוסי שאין צריך לזכות - נגד משנתנו הסוברת שצריך לזכות.

[2] פירש"י, דכיון שבשיתוף מבואות ובעירוב חצרות הוא אסור בהם אם לא יקנה כהוגן לכולם - לכן גמר בדעתו ומקני, ואין צריך זכייה.

[3] דכיון שבתחומין אין אוסר אחד על השני, לכן צריך לזכות.

[4] פי', דבמשנה שלנו (לעיל דף עט:) איתא גבי שיתופי מבואות דצריך לזכות, ולקמן גבי עירובין תחומין (דף פב.) לא תנן במתניתין שצריך לזכות. וטעם הדברים, דבשיתוף הוא הקנאת רשות לכן צריך לזכות - דקסבר עירוב משום קנין, ואפי' למ"ד משום דירה, צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חברו. משא"כ בתחומין שאינו קונה רשות אחרים, לא צריך לזכות.

[5] אכן כתבו התוס' (בד"ה אמר) שנוהגים לזכות בכל סוגי העירוב.

[6] במשנה מבואר שהשיעור הוא כגרוגרת לכל אחד ואחד, ואם היו מרובים סגי בשיעור שני סעודות לכולם.

[7] כל נידון זה הוא דוקא אליבא דת"ק, אולם לר' יוסי "שיירי עירוב כל שהוא" - ואם נתמעט האוכל אין צריך להוסיף.

[8] באופן זה אם נזכה לדיירים שנוספו עירוב במבוי אחד, הם יהיו אסורים במבוי השני, וכיון שכן אינו זכות להם - כי מפסידים במבוי השני, ולכך לכו"ע בכה"ג צריך להודיע.