[1] הנה לפי הגירסא שלפנינו ולפירש"י אין הו"א בדברי ר' יהושע לומר שבעירובי תחומין בעינן פת דוקא, אולם התוס' (בד"ה איתיביה) הביאו גירסא ופירוש אחר, שבהו"א סברנו אליבא דר' יהושע שגם בעירובי תחומין בעינן פת דוקא, ועל זה מקשה אביי שמצאנו ברייתא מפורשת שבכל מערבין עירובי תחומין, ועל כרחך להעמידה כר' יהושע, כמבואר בגמ'.

[2] פי', כדי דימועה היינו חלק אחד ממאה, דהיינו שאם נטל חלק אחד ממאה מככר זה עדיין נחשב שלם, וכן כדי חלת נחתום היינו אחד מארבעים ושמונה, וכדי חלת בעל הבית היינו אחד חלקי עשרים וארבע. וביארו התוס' (בד"ה כדי), וכן משמע מרש"י, שמיירי רק בכה"ג שהוצרך ליטול דימוע וחלה מככר זה כדי לתקן אותו, שאז אין איבה, אבל אם נטל בלא צורך תיקון - יש איבה ואינו מועיל. ומה שנקט כדי דימוע, אף שהוא כ"ש מחלת נחתום שהוא שיעור יותר גדול, תירצו התוס', דס"ד דבדימוע גרע טפי, כיון שחזי הכי לכהן, ואפי' בפורתא הוי איבה, קמ"ל שכיון שעשה זאת כדי לתקן גם לישראל, לא הוי ביה איבה.

[3] רב פפא פירש דמה שמבואר גבי יחזקאל שאינו לחם ראוי, הוא דוקא כשנצלה בצואת אדם.

[4] כגון שהיו דרים עמו בחצר, ואמר להם שכשיבואו בני המבוי לקחת ממנו ככר או יין לעירוב, שיזכה לו עמהם כדי שיהיה לו חלק בו.

[5] כגון שאמר לחברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב.

[6] והטעם, משום דאין מעות קונות עד שימשוך, ולכן אין לו חלק בעירוב. ואפי' עירב החנוני הזה וזיכה לכל האחרים, נמי לא מהני, כיון שדעתו היתה לזכות בעירוב שלא ע"י מתנת חנם אלא ע"י כסף - והדין שמעות אינן קונות לו.

[7] דכיון דאין בעה"ב רגיל למכור ככרות או יין, לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח, ונעשה כאומר לו "ערב לי". (ובאמירת "ערב לי" מהני אפי' בחנוני - דהא עושה אותו שליח, כמבואר בגמ').

[8] והם: ערב יו"ט הראשון של פסח, ועיו"ט של שבועות, ועיו"ט האחרון של חג, וערב ר"ה. ובגליל גם ערב יוה"כ. ומה שלא חשיב עיו"ט הראשון של סוכות, פירשו התוס' (בד"ה בארבעה), משום שעסוקים בסוכה ולולב ואין פנאי להרבות בשחיטה.

[9] פי', אפי' בכה"ג שלא קנה ממנו הלוקח אלא שווי דינר בשור ונתן לו הדינר ולא משך.

[10] מתבאר בתוס' (בד"ה לעולם), שאף שרב הונא העמיד בשמשך, ודאי אין כוונתו כפשוטו, דהרי הוקשה לגמ' א"כ בכל השנה נמי יכפו את הטבח, אלא על כרחך מיירי באופן שמפרשו רב שמואל בר יצחק שמיירי בזיכה לו ע"י אחר ואמר לו "זכה בו שוה דינר לפלוני", דבזה כל השנה לא מהני דאולי חוב הוא לו ואינו רוצה לבסוף לזכות בבשר, אולם בד' פרקים שודאי צריך הוא לבשר וזכות הוא לו מהני לזכות, ואם לבסוף מת השור, הפסיד הלוקח את כספו.

[11] דכיון שנתן דינר מה"ת קנה, אלא שהפקיעו חכמים קנין מעות ואמרו שרק משיכה קונה "גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה", ובד' פרקים הללו השאירו את הדין על דין תורה, שקונה בקנין כסף. וביאר המאירי הטעם, דרצו שכבר ע"י נתינת המעות יוכל להכריח את הטבח לשחוט עבורו, ומשום כבוד יו"ט שיהיה מצוי בשר לאנשים. [וה"ה כאן גבי עירוב, משום כבוד שבת אמר ר' אליעזר שמעות קונות].

[12] גבי עירובי תחומין אין חולק בדבר שאי אפשר, דהרי מפסיד לו מצד שני, ואין חבין לאדם שלא מדעתו, אולם לגבי עירובי חצרות יש לדון וכדלהלן.

[13] באופן זה לכו"ע צריך להודיע, כיון שאם עושה לחצר זו שיתוף עם מבוי אחד, הרי שמפסיד את כל בני החצר את יכולת השיתוף עם בני המבוי השני, והרי שהוא מצד אחד חוב, ולכן צריך דעת.

[14] ס"ל לריב"ל שכל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו בלשון "במה דברים אמורים" - לא בא לחלוק אלא לפרש, וכאן שנה ר' יהודה במשנתנו שאפשר לזכות בעירובי חצרות. אלא שקשה שמצאנו שרבנן להדיא חולקים וסוברים שגם בעירובי חצרות אי אפשר לזכות, ועל זה תירצה הגמ', שדוקא בחצר בין ב' מבואות שיש הפסד אז לא מהני.

[15] דס"ל שר' יהודה בא לחלוק, וא"כ שפיר יש להעמיד את המשנה שאמרה גבי "נתוספו עליהם דיורין - דמוסיף ומזכה וצריך להודיע" אפי' בחצר אחת, ופליג על זה ר' יהודה במשנתנו וס"ל שלא צריך להודיע.