[1] הגם שכיבוש יחיד הוי כיבוש להאי תנא, דהרי הוא סובר שהיא חייבת במעשרות כארץ ישראל, בכל אופן גזרו חכמים על עפרה שיהיה טמא.

[2] דאף שגזרו על גושה דהיינו טומאת מגע ומשא לא גזרו על אוירה דהיינו שהאויר עצמו יטמא (ולתוס' בד"ה אלא פירושו טומאת אהל), ולכך גם למי שס"ל שאהל זרוק לא שמיה אהל חוצץ בינו לבין האויר.

[3] וכיון שגזרו חכמים בארץ העמים גם על אוירה אין אהל זרוק דהיינו שהוא מטלטל ממקום למקום מועיל להיות חציצה בין האדם לבין אויר ארץ העמים והוא נטמא.

[4] כתבו התוס' (בד"ה בשידה) דה"ה בנכנס כשהוא רוכב על הסוס ג"כ אינו טמא בסוריא, ולא כמשמעות רש"י שמיירי דוקא בשדה תיבה ומגדל.

[5] והטעם דהנאמנות שלו לומר בפני נכתב ובפני נחתם על השטר הזה להכשירו בלא קיום שני עדים, היא רק על ענין שחרורו, הוא משום שלמדנו זאת מגז"ש "לה" "לה" מאשה - ללמד שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ כמו אשה הנאמנת בזה בלא עדים כשהיא מביאה את גיטה שלה. אולם לגבי ממון - דהיינו הנכסים שמקנה לו אדונו בשטר זה הוא לא נאמן.

[6] כיון שבלשון אחד נכלל קניית עצמו ונכסים - דהיינו כל מה שיוצא העבד לחרות בשטר זה הוא מכח מה שהוא חלק מהנכסים, לכן מתוך שמועיל מה שאומר בפ"נ ובפ"נ לענין קניית עצמו מועיל גם לענין הנכסים.

[7] ועבדינן פלגינן דיבורא, דהיינו על עצמו הוא נאמן כדין אשה המביאה את גיטה אבל על הנכסים לא נאמן.

[8] דכיון שאי אפשר לקיים כל השטר, ואי אפשר לחלק את הדיבור לשיטת אביי, לכן לא קנה כלום.