[1] והסיקה הגמ' דהטעם הוא משום צנועות ופרוצות, משום צנועות שאם נאמר שכשנאנס לא הוי גט, יש לחוש שמא הצנועות יחשבו שמה שלא בא הבעל זה היה באונס - ושהגט בטל, והאמת הוא שלא היה לו אונס (וכן הוי גט) ותתעגנה בחנם, ולכן תיקנו חכמים שאין האונס מבטל את הגט - ובכל ענין הוי גט אפי' נאנס. ומשום פרוצות שפעמים אף שיצא קול דהיה לו אונס תאמר שלא נאנס, או אפי' שהיא יודעת שנאנס היא תאמר שלא נאנס, ולכן תיקנו חכמים שאין האונס מבטל את הגט - ובכל ענין הוי גט אפי' באמת נאנס. ויש כח ביד חכמים לעשות כן אף שמדאורייתא מועלת טענת אונס ומה"ת הגט בטל, מ"מ חכמים הפקיעו את הקידושין בכה"ג שהיה אונס.

[2] שגזרו שבתולה הנשאת ברביעית תיבעל להגמון תחילה, וחשיב סכנה ולא אונס משום שיש צנועות שימסרו את נפשם לקטלא כדי שלא יבעלו ויבואו לידי סכנה, ולא רצו חכמים לדרוש להם שאונס שרי משום חשש הפרוצות שיבואו לעשות ברצון ויאסרו על בעליהן וכן משום אשת כהן שנאסרת על בעלה גם באונס. וביארה הגמ' שאין לפרש סכנה כפשוטו שבתולה הנשאת ברביעי תיהרג, דעל זה לא היתה הברייתא אומרת שרק "נהגו" מחמת גזירה זו לשאת בשלישי, דהרי יש לחכמים לעקור לגמרי את התקנה להנשא ברביעי ולתקן ימים אחרים כיון שיש סכנת נפשות. אכן מחמת הגזירה שתבעל להגמון תחילה אין לעקור את תקנת חז"ל, דגזירה עבידה דבטלה ותקנת חז"ל מחמת גזירה לא עוקרים. (וע"ע בביאור החילוק בשטמ"ק).

[3] כן פירש"י, וז"ל: ובשני לא יכנוס, בשביל אותה סכנה צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים (שיטרח בסעודה ג' ימים) אלא יום אחד, ויהיה טורח שני ימים בצרכי סעודה.

[4] רבא פירש שיודעים ששר צבא עתיד לבוא ביום רביעי ולקבוע ישיבתו בעיר באופן שאי אפשר לדחות את הנשואין לשבוע הבא. או לפי' התוס' (בד"ה אי), דסגי במה שקבע את עצמו כל יום הרביעי בעיר שכבר מותר להקדים הנישואין. וכיון שדרך מכיני המזון של השר צבא לבוא יום קודם וחוטפים כל אשר ימצאו לכן צריך להקדים ליום השני. ואיבעית אימא כגון שהכינו צרכי החתונה ותכשיטי הכלה ומת אביו של חתן או אמה של כלה (אב החתן רגיל לטרוח בצרכי החתונה, ואם הכלה בתכשיטי הכלה) ביום שני, שמותר להכניס את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה וכו'. וזה הוא משום האונס שהתירו אפי' לישא בשני.