[1] פירש"י מיוחסת. ולמדו התוס' (בד"ה אבל) בכוונתו שהוא משום החשש שהוא ממזר או נתין, שאסור הוא לבוא בקהל. וכן פירש"י לקמן (דף כה: בד"ה להשיאו אשה). והקשו עליו, דמפורש בכמה מקומות שאדם בחזקת כשרות ולא צריך לבודקו אם הוא כשר. ולכן פירשו שהכוונה לענין יחוס, ולהשיאו אשה הבדוקה מד' אמהות, ונפ"מ שאם ישא אשה בדוקה האם תהא בתו ממילא מיוחסת.

[2] עד שיהיו בסך הכל שלשה, שיהיו שנים שמעידים על כל אחד, שבכה"ג שיש שני עדים לא חוששין לגומלין.

[3] והוא שונה את הברייתא ד"החמרין שנכנסו לעיר וכו' שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן" - בהיפך, דהיינו שרבנן סוברים שהוא נאמן ור' יהודה ס"ל שאינו נאמן.

[4] וביאר רבא שמיירי שהיו כלי אומנותו בידו, דהיינו שאנו רואים שזה המעיד הוא ג"כ מוכר תבואה, וא"כ מה שמזלזל בתבואתו לומר שהיא חדשה או אינה מתוקנת - אינו משום שאינו רוצה למכור (והביאה רק לאיחסון), אלא משום שכוונתו שהוא ישבח את תבואת חברו במקום זה - וחברו יגמלנו במקום אחר וישבח את תבואתו, ולכן חיישינן לשקר, אף שבעלמא ס"ל לרבנן שלא חיישינן לגומלין.

[5] וס"ל שאפי' כשכלי אומנותו בידו לא חיישינן לגומלין. וביאר הרשב"א באחד מהפירושים שהוא קולא בדמאי, דלא חיישינן לגומלין בדמאי אפי' בשכלי אומנותו בידו.

[6] ביארו התוס' (בד"ה ואיבעית) שתירוץ זה לא בא אלא לתרץ את הקושיא דר' יהודה אדר' יהודה (אבל גבי רבנן צריך לתירוץ הקודם - דמיירי בכלי אומנותו בידו). ואליבא דר' יהודה מתרצת הגמ', דמה שאמר בברייתא דלעיל שאינו נאמן להעיד על חברו - אינו משום חשש גומלין כמו שסברנו בהו"א, אלא הטעם הוא משום שחייש ר' יהודה שמא יעלו אותו מתרומה ליוחסין, דס"ל לר' יהודה שבעלמא מעלין מתרומה ליוחסין. ורבנן שלא חששו משום דס"ל שאין מעלין מתרומה מיוחסין. וכיון שכן לא קשה מהמשנה גבי חמרין - דחזינן שאמר ר' יהודה שנאמנים, משום שאיה"נ דר' יהודה לא חושש לגומלין, רק חושש שמא יעלו מתרומה ליוחסין, וכיון שגבי חמרין וכו' אין את החשש הזה - הם נאמנים.

[7] דכיון שנותנים בצידי רה"ר "חיפופי" היינו אבנים גדולות או יתדות - כדי להרחיק את העגלות שלא יזיקו את הכתלים, והרי כשזה עמד שם הוא עומד ודוחק את הדרך עוד יותר ועי"ז מתחככים העוברים והשבים בקדרותיו, ובגדי עם הארץ טמאים מדרס ומטמאים את הקדרות החיצוניות.

[8] דכיון שכלי אומנותו בידו - הכל יודעים שבא למכור, וממשמשים בכל קדרותיו - גם בפנימיות - כדי לבודקן אם יקנו אותן, ולכן הכל טמא משום מגע עם הארץ.

[9] ובאופן שלא דחק ג"כ את רה"ר, ואין אף אחד שנוגע בהן ואינן נטמאות.

[10] ולא מיירי על העד שחתם "אני פלוני כהן" - דמאן מעיד עליה, אלא מיירי על הלווה שכתב "אני פלוני כהן לויתי מנה", והנידון האם העדים מעידים על כל מה שכתוב בשטר - ומעלין, או שהם מעידים רק על מנה שבשטר - ואין מעלין.

[11] ומבואר שבעיה זו היא בין למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ובין למ"ד דאין מעלין, למ"ד מעלין י"ל דדוקא בתרומה דעון מיתה אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, או דלמא לא שנא. ולמ"ד אין מעלין ג"כ י"ל דדוקא תרומה דמיתאכלא בצנעא לכן לא מעלין אבל נשיאות כפים דבפרהסיא אי לאו כהן הוא כולי האי לא היה מתחצף לעלות אם לא שהוא כהן באמת.

[12] רבא דייק מדברי ר' יוסי שאמר "גדולה חזקה" וכו' שמותר להם לישא כפים, ואם היינו מעלים מנשיאת כפים ליוחסין א"כ למה לא חשש לזה רבא. ודחקת הגמ', ד"שאני התם דריע חזקייהו" - שכיון שרואים שכולם כן אוכלים בקדשי מזבח והם אינם אוכלים יש בזה היכר ולכן אין חשש שיבואו להעלותם מתרומה ליוחסין.