[1] ובאופן שאומרת כן מתירים לה להנשא משום "הפה שאסר (שאמרה אשת איש הייתי) הוא הפה שהתיר (שאומרת גרושה אני)", ואחר שנשאת באו עדים ואמרו שהיתה אשת איש. ויש לדון האם נוציא אותה מבעלה השני או לא, דכיון שכל הנאמנות שלה היתה מחמת מה שהיא אסרה את עצמה, אבל עכשיו שאין אנו צריכים לה כדי לדעת שהיתה אשת איש, נימא שלא נאמנת להגיד שהיא גרושה ונוציא אותה מיד בעלה. או דלמא, כיון שכבר נשאה בהיתר וכדרב המנונא (לקמן) שאשת איש שאמרה בפני בעלה גרושה אני נאמנת.

[2] ונאמנת משום הפה שאסרה וכדלעיל, אולם עתה הנידון כשבאו עדים ואמרו שנשבית.

[3] רב אושעיא מתני להא דאמרה המשנה "ואם משנשאת באו עדים לא תצא" - ארישא, דהיינו על המקרה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני.

[4] והטעם, ד"דמאן דמתני לא ארישא - כ"ש אסיפא" דבשבויה קילו, כיון שהוא רק חששא בעלמא דשמא נבעלה לעכו"ם ונפסלה לכהונה.

[5] רבה בר אבין מתני להא דאמרה המשנה "ואם משנשאת באו עדים לא תצא" - אסיפא, וס"ל שדוקא בשבויה הקילו אבל באשת איש לא. והסיקה הגמ' דפליגי ברב המנונא שאמר "האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת", האם אמר את דבריו דוקא כשאמרה לו כן בפניו (כסברת רבה בר אבין, ולכן כאן אינה נאמנת), או אפי' שאמרה לו כן שלא בפניו (כסברת ר' אושעיא).

[6] כיון ד"שויא אנפשה כחתיכא דאיסורא", ובאופן זה נאמנת אפי' כשאין עדים שאומרים שהן נשבו, וכ"ש בכה"ג דמתניתין שיש עדים שהם נשבו.

[7] פי', דכיון שיש עדים שנטמאו - גם בלא עדותה אנחנו יודעים שחברת טמאה.

[8] ולכן אינה נאמנת על חברת לפוסלה, כי עד אחד בשבויה אינו פוסל אותה לטמאה. ורק על עצמה היא נאמנת משום ד"שויתא אנפשא כחתיכא דאיסורא". וכאן אין לפרש גבי חברתה שאינה נאמנת - היינו שאין אנחנו צריכים לעדותה ולעולם האשה טמאה ומיירי שיש עדים שנשבית וכמו שפירשנו במקרה השני, דסתם לשון "אינה נאמנת" פירושו שהדין הפוך ממה שאומרת, רק לעיל שאינה נאמנת גם על עצמה - י"ל דאגב עצמה אמר גם על חברת, אבל כאן שהיא נאמנת על עצמה וכל מה שאמרה הברייתא אינה נאמנת זה לגבי חברת, על כרחך פירושו "אינה נאמנת" לגמרי וחברת טהורה, ולכן על כרחך מיירי שאין עדים שנשבו, דאם יש מדוע לא טמאה חברת.

[9] ועל עצמה אינה נאמנת כי אין לה "הפה שאסר הפה שהתיר" - דהרי יש עדים שנשבתה, אבל לגבי חברתה נאמנת, דעד אחד מעיד על השבויה שהיא טהורה ונאמן.

[10] פירש"י לענין לתת להם תרומה. וה"ה לענין לעלות לדוכן לברכת כהנים, ולקרוא בתורה בכהן, ובזמן בית המקדש - לענין לתת להם לעשות עבודה, ולהשיאו אשה מיוחסת לענין שתהא בתה כשרה לכהונה בלא בדיקה (אליבא דר"מ, אמנם אליבא דרבנן סתם משפחות בחזקת כשרות לככהונה). וע' בתוס' לקמן (דף כד. בד"ה אבל).

[11] פי', שאחד מהם מעיד על חברו, וחברו מעיד עליו.

[12] כן מתבאר מפירש"י, וע' מהרש"א שבהו"א לקמן (דף כד.) הגמ' סברה שר' יהודה פליג רק היכא שהם גולין, ודברי רש"י הם כפי המסקנא דלקמן דבעי ר' יהודה לתרומה שני עדים.