[1] מבואר בגמ' שדין המשנה שייך בין באונס ובין ובמפתה, אלא שהמשנה באה לומר חידוש יותר גדול, דלא מבעיא אנסתי שלא פוגם אותה - שמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו, אלא אפי' במפתה שכן פוגם - אימא דלא ישלם, קמ"ל.

[2] אף שדברי הגמ' נאמרו בסתמא, מ"מ מבואר בשטמ"ק שר"ש פליג דוקא במפתה שיש לה פגם גדול שנתפתתה, אבל באונס שאין לה פגם כל כך - דמה יכלה לעשות, באופן זה גם ר"ש מודה שמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו. וכתבו התוס' (בד"ה רבי), דכל מה שאמר ר"ש ד"לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני" - זה דוקא כשהוא אומר כן מעצמו, אבל אם אביה תבעו - משלם בושת ופגם. והרשב"א כתב שבבת גרים שאין לה פגם משפחה ג"כ מודה ר"ש שחייב.

[3] פי', דמעיקר הדין היה צריך לשלם נזק שלם, כי סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי - והיה צריך לשמור שורו, אלא שהתורה חסה עליו ופטרה אותו מחצי מהנזק - כיון שעדיין אין שורו מועד ולא היה לו כל כך לעלות על דעתו שיזיק.

[4] פי', דמעיקר הדין היה צריך לפטור אותו לגמרי, כי סתם שוורים בחזקת שימור קיימי - ולא היה מוטל עליו לשומרו, אלא שהתורה קנסה אותו לשלם חצי נזק כדי שיקפיד לשמור את שורו.

[5] אכן כשהשור נסקל אינו משלם בתם חצי כופר - כיון שהתשלום הוא מגופו, ואומר לו "הביאו לב"ד וישלם לך". וכן אם אין השור בסקילה, כגון שהבעלים אמרו שהוא נגח והמתי, או ע"פ עד אחד ג"כ אינו חייב כופר, ודנו התוס' (בד"ה הא) האם זה דוקא אליבא דר"ע, או גם אליבא דר' יוסי הגלילי.

[6] חיוב התשלומים, במפתה: בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו האונס - שמשלם גם את הצער.

[7] כן הוא לתנא קמא, אולם ר' שמעון פליג וס"ל ש"עמדה בדין" בלבד לא סגי, אלא צריך שגם תגבה קודם מיתת האב או קודם שתתבגר אבל אם מת האב או בגרה קודם שגבתה הרי הקנס ושאר התשלומין - של עצמה.

[8] אף שהוא תשלום קנס, מ"מ מעת שעמדה בדין כבר נהפך לממון וזכה בו האב להורישו לבניו.

[9] דאין אדם מוריש קנס לבניו, והקשו התו' (בד"ה נערה) דהניחא קנס - אבל בושת ופגם דממונא כן יוריש. ותירצו דשמא ילפינן מקראי דבושת ופגם איתקוש אהדדי - שלמי שזה ניתן זה ניתן.