[1] דס"ל דכיון שגם אם היה מודה בתביעתו היה נפטר מן הקנס - דהרי אין אדם משלם קנס ע"פ עצמו אלא רק ע"פ תביעת עדים, לכך גם כשכפר - לא חשיב כפירת ממון, ולכן פטור מחומש ואשם גזילות. ובתוס' (בד"ה רבי) כתבו שיש עוד טעם לר' שמעון לפטור, דהרי אפי' בעושק והלואה לא מצינו שאדם מתחייב עליהם קרבן שבועה, אלא א"כ ייחד לו כלי לגבות ממנו, וכאן גבי קנס לא שייך יחוד כלי על דבר שלא בא לעולם.

[2] ס"ל שעיקר התביעה היא על בושת ופגם, כיון שהבעלים מעדיפים לתבוע תביעה שאם יודה בה חייב, ולא לתבוע קנס שאם יודה להם נפטר, ולכן כשכפר - הוא כפר בחיוב ממון של בושת ופגם, ולכן חייב חומש ואשם. וכתבו התוס' (בד"ה ונשבע) שאה"נ שגם לרבנן אם היה מפרש בפירוש שקנס תובע ולא בושת ופגם - אה"נ דפטור.

[3] פי', שאם מת אחרי שכבר העמידו בדין - בניו יורשים את הקנס הזה, אולם אם היה מת קודם שנגמר הדין לא היה יכול להוריש.

[4] כן ביארו התוס' (בד"ה אמר) שרבה בהו"א סבר שהוי ממונא להתחייב בשבועה, ושוב חזר בו מכח קושית אביי. וכתבו עוד, שרבה היה לו קבלה מרבותיו דהוי ממונא, ובתחילה סבר שהכוונה לענין חיוב קרבן שבועה, ומדהקשה לו אביי פירש שהכוונה לענין להורישו לבניו.

[5] ס"ל לר"ש שאף שעכשיו הוא ממונא אחר שעמד בדין, בכל אופן כיון שהוא חיוב שבעיקרו הוי קנס, פטור הוא עליו מקרבן שבועה.

[6] ופירש רב יוסף, דכיון דכתיב (דברים כב:כט) "ונתן האיש השוכב אמה לאבי הנערה חמשים כסף" למדנו שלא זכה האב בקנס של אונס ומפתה אלא אחר שנתנו לו, אבל אם מת קודם לכן אפי' שכבר נגמר הדין לא מהני להיות שלו, ולא יכול להורישו לבניו, ולכן הקנס שייך לבת. משא"כ בשאר קנסות (כגון המית שורך את עבדי, או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני), בזה אחר גמר דין - כבר הוי ממון להורישו לבניו.