[1] רש"י מפרש שהכוונה שלקח לקט שכחה ופאה בעודו עשיר, וב"ד חייבוהו להחזיר ועתה אין לו לשלם, בזה הדין הוא שמוכרים את כלי תשמישו כדי שישלם, אבל קודם שיבוא לידי גיבוי כגון שעכשיו הוא עני ורוצה לקחת לקט שכחה ופאה, בזה לא מצריכים אותו למכור כלי תשמישו קודם. והתוס' (בד"ה כאן) מפרשים, שאם בא לידי גיבוי - דהיינו שצריך ליטול מקופה של צדקה, בזה מחייבים אותו למכור קודם כלי תשמישו, אבל אם לא בא לידי גיבוי דהיינו שרק רוצה ליטול מההפקר - דהיינו מלקט שכחה ופאה, בזה לא מחייבים אותו.

[2] ומה שאמר ר' יהודה שנותנים לשניה כדרך שנתן לראשונה, לאו דוקא בכה"ג שכבר נתן, אלא אפי' שעתה באים לתת ולשום לראשונה גם שמין באבא, ומה שמדובר בכה"ג שכבר השיא את הראשונה, הוא להודיע את כח רבנן דאפי' שכבר נתן לראשונה בשניה לא שמין כפי דעתו, אלא נותנים לה עישור נכסים.

[3] ומתי שהם ינשאו יקבלו את פרנסתן, דלא הבגרות מפסידה אותן ולא הנישואין מפסידין אותן, כלומר אם נישאו ונתנו לה אחיה או אמה חמישים או מאה זוז לא הפסידה את העישור נכסים שמגיע לה.

[4] אולם הבגרות לא מפסידה אותה, אם לא מחתה שבגרה. עוד חילקה הגמ' בין אופן שניזונת מהם אחר הנישואין או לא, דאם אחיה ממשיכים לזון אותה אחרי הנישואין, י"ל שלכן לא מחתה משום שזנים אותה, ולכן לא מפסידה בכה"ג.

[5] דגם הבגרות וגם הנישואין מוציאים אותה מרשות האב והפסידה, כלומר אם נישאת וקיבלה מה שקיבלה לא יכולה לקבל יותר. אלא מה שצריכה לעשות קודם שתתבגר להנשא, ואז להוציא עישור נכסים לנדוניה.