[1] רש"י מפרש שנודע כבר שהיא שדה גזולה. ותוס' (בד"ה שנמצאת) מקשים על זה, ומפרשים בשם רבינו חננאל, דפליגי אפי' בלא נמצאת אלא רק יש חשש שמא תמצא.

[2] ולכך טוענת לה הרביעית כשימצא שדה אחת ממה שגביתן שהיתה גזולה ביד הבעל שלנו, הרי אתם תחזרו ותוציאו אותה ממני, כי ימצא למפרע שגביתי לפני אחת שקדמה לי.

[3] ולכן משביעים אותה כדי שתרגיש שמגבים לה את השדה, דאם תגבה בלא שבועה תאמר דמזה שלא השביעו אותי ש"מ שעתידים ליטול ממני מה שגביתי, ולא תשביח את השדה אלא כל הזמן מה שגודל תאכל ולא תזבל את השדה.

[4] דדוקא בדין משנתנו שכיון שנשבעה לאחת מהן - שבועה לאחת שבועה למאה, משא"כ לענין דין, דיכול לומר אילו הייתי שם הייתי טוען טוב יותר ומצליח.

[5] מבואר בגמ' דלשיטת ר' מאיר אין מקום לשודא, דאפי' אם יתברר מה היה רצון הנותן, מ"מ השטר הוא הקובע, וכיון שאין בשטר בירור לאחד יותר מן השני - יחלוקו.

[6] מבואר בגמ' שכל דברי שמואל הם אליבא דר' אלעזר - דעדי מסירה כרתי. ועוד מבואר בגמ' שגם אליבא דר' אלעזר יש מחלוקת תנאים בדעתו, דתניא וחכמים אומרים יחלוקו (גבי הולך מנה לפלוני והלך וביקשו ולא מצאו - שמת המקבל וכו'), וכאן אמרו (בבבל) מה שירצה שליח יעשה. והיינו שגם אליבא דר' אלעזר יש מ"ד דס"ל שחלוקה עדיפא משודא.

[7] לרש"י פירושו שיכריעו הדיינים לפי שיקול דעתם למי היה רוצה הנותן לתת יותר. ולר"ת הכוונה שלמי שירצו הדיינים לתת יתנו.