[1] ואפי' חלה כל שש - ג"כ אין צריך להשלים אם היה עושה מעשה מחט.

[2] לאו דוקא ארבע, אלא משלש שנים ויום אחד נקרא כבר שנה רביעית.

[3] דהיינו חמש מכל מין ומין, כלומר חמש מצאן, חמש מגורן (תבואה) וחמש מיקב (יין). ואם רוצה להרבות לו ממין אחד על מין אחר, רשאי. וזה הטעם שעשה ר"מ החשבון: "שהם ט"ו סלעים".

[4] ולא ילפינן הגז"ש הזו ד"נתינה" "נתינה" מ"נתינה" הכתובה בערכין, כיון שעדיף ללמוד משלשים של עבד שהוא פחות - דתפסת מרובה לא תפסת, וכן עדיף ללמוד עבד מעבד.

[5] וילפינן מהמרובה שבערכין, משום דכתיב "אשר ברכך".

[6] גירסא זו הביאו התוס' (בעמוד ב' בד"ה למר), דלא גרסו בגמ' "וראב"י כספים משבחי בעסקא". ולשיטתם אם ממעטים פרדות הגם שמשתבחים בגופייהו, כ"ש שיש למעט כספים שאינם משתבחים מעצמם כלום.

[7] פי', ואם פדאה אחיו מיד הקדש, ביובל תצא ממנו ותתחלק לכהנים. ורק בבן נתחדש "לאיש אחר" - לאחר ולא לבן, שאם פדאה הבן - חוזרת ביובל לאביו.

[8] בהוה אמינא הבינה הגמ' דכיון שאח קם תחת אחיו המת לענין יבום, חשוב הוא יותר מהבן, דהרי הבן אינו מייבם את אשת אביו להקים זרע לאביו. ודחתה הגמ', "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן".

[9] וכתבו התוס' (בד"ה מרבה, בסופו), דמה שלא חשיב ליה הכא במעלות של הבן על האח, משום שדין ירושה שייך גם באח, וחשיב הכא רק לדברים שאינם שייכים כלל באח רק בבן.

[10] ותקנו כן חכמים כדי שלא יחזור לסורו מחמת הפסד הירושה.

[11] ודין זה בין אם נולד הגר מן הגר בקדושה והיה הורתו שלא בקדושה, ובין אם היה הורתו ולידתו שלא בקדושה. אכן אם היתה הורתו ולידתו בקדושה, הבן הוי ישראל גמור, ובודאי יורש את אביו.