[1] וחזינן שספר - דהיינו שטר - עושה קנין, והגם שבמעשה שם הוא לא עשה קנין, דהרי קנו שם בכסף, מ"מ מכיון ששמו "ספק אמקנה" ש"מ שעושה קנין.

[2] ובמה תפסו אותם היהודים שנשארו עם גדליה עם אחיקם - בישיבה, דהיינו קנין חזקה.

[3] ודרשינן דבר הנקנה מיד ליד - דהיינו מטלטלין שיקנה אותם במשיכה.

[4] ס"ל שמה"ת מעות קונות, ורק חכמים תיקנו משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, פי', שאם יקנה בכסף ונשארים המטלטלין אצל המוכר, אם תיפול שריפה לא יתאמץ המוכר להצילם כיון שאינו שלו, אבל עתה שתיקנו שלא קונה אלא במשיכה, יתאמץ להצילם, דאל"כ הוא המפסיד. ולר' יוחנן המשנה שלנו שאמרה מטלטלין במשיכה, מיירי אחרי תקנת חכמים.

[5] דאין דעת המוכר להקנות עד שיקבל מעות.

[6] כן מדויק מתירוץ רב אשי שהעמיד את הברייתא שאמרה "שדי מכורה לך שדי נתונה לך" שלא מיירי בשני אופנים של מכר ושל מתנה, אלא מיירי רק במתנה, וכתב בשטר את שתי הלשונות "שדי מכורה לך ושדי נתונה לך" והטעם שכתב לו גם בלשון מכר, כדי ליפות כחו. דיש בזה נפ"מ להעדיף במכר, כגון שאם באו בעלי חוב וטרפו מנו את השדה, שבמתנה אינו חוזר על הנותן, אבל כאן שכתוב לשון מכר יכול לחזור על הנותן לגבות. וכתבו התוס' (בד"ה ולמה), שהייפוי כוח בלשון מתנה, הוא לענין דינא דבר מצרא, שגבי נותן מתנה אין דינא דבר מצרא. עוד הביאו מהירושלמי, שייפוי כח במתנה, שנותן לו גם בור ודות הנמצאים שם, דנותן בעין יפה נותן.