[1] ומה שקשה מברייתא שדרשה את הפסוק (שמות כב:טז) "אם מאן ימאן אביה לתתה לו" - דאי לי אלא אביה היא עצמה מנין, תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום, דמשמע שגם היא יכולה למאן. אמר רב דאין להקשות כן על רב אסי, דיכול לתרץ שמיירי בפיתה שלא לשום אישות, אבל אם פיתה לשם אישות לעולם אפשר לומר כרב אסי שלא יכולה למאן. ומקשה הגמ' שאם פיתה שלא לשם אישות למה צריך פסוק - הרי ודאי שאין כאן קידושין כלל. ותירץ רב נחמן, שהפסוק בא לומר שמהמפתה הזה משלם קנס, אפי' היכא שרק היא מיחתה.

[2] וביארו רב ושמואל את החידוש של המשנה, דלכאורה קשה, מדוע הוצרכה הגמ' להעמיד באוכלת, הרי אפי' במנחת אותם ואינה אוכלת הם אינם מצטרפת ואינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שו"פ, כיון שאמר "התקדשי" "התקדשי". ופירשו דה"ק: דאף שי"ל דהואיל ומיקרבא הנייתה היא מקודשת אפי' אם לא היה באחת מהן שו"פ, קמ"ל דבעינן דוקא שיהיה באחת מהן שו"פ.

[3] דכיון שאכלה כל אחת שקיבלה והוא עדיין לא גמר את דיבור הקידושין, דהרי אומר לה "בזו ובזו ובזו", והרי מה שהיא אכלה עדיין אינו שלה אלא רק כמלוה אצלה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ולכן על כרחך שצריך להעמיד את המשנה דוקא בכה"ג שהיה בתמר האחרון שו"פ.

[4] כן דייק רבא מדברי ר' אמי, דס"ל דבעלמא המקדש ולא חלו הקידושין המעות חוזרים, ולכן כאן כל מה שהיתה אוכלת מהתמרים הם נחשבים מלוה גבה, כי היא צריכה להחזירם אם לא חלו הקידושין.

[5] דכן אמר רב לעיל שלא רצה להעמיד את המשנה כדר' אמי שמיירי על הסיפא ועד שיהיא באחת מהן שוה פרוטה היינו באחרונה, אבל בראשונות הוי מלוה, ומשום דס"ל דבאשה בעלמא הוי מעות מתנה.

[6] דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר לשם מתנה.