[1] פי', מהפסוק (שמות כא:ד) "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ" - יש ללמוד שמתי שהשפחה נמצאת אצל אדוניה גם ולדה שם, אולם אם היא משוחררת גם ולדה כן. אכן זה ודאי רק מתי שהיא מעוברת, כי אם אחר שנולד, הוא עבד בפני עצמו.

[2] הסתפקה הגמ' בדעת ר' טרפון האם לכתחילה קאמר או בדיעבד, והסיקה להביא ראיה מאושפזיכניה דרבי שמלאי שהיה ממזר, ואמר לו ר' שמלאי שהיה יכול לטהרו. ועל כרחך לא מיירי באופן שיאמר לו להיות עבד עברי ולישא שפחה, כיון שבשני דר' שמלאי לא נהג עבד עברי - דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. וא"כ הכוונה שישא שפחה לכתחילה, והטעם משום דלא נאמר על ממזר הלאו שלא יהיה קדש, אלא בישראל כשר.

[3] דרש ר' אליעזר את הפסוק (דברים כג:ג) "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ" - לו, הלך אחר פסולו. ולכן אע"ג דכתיב (שמות כא:ד) "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ" (ולכאורה הוי רק עבד - ולא מתייחס אחר זרע האב לעשותו ממזר), אתא לו אפקיה, לדון אותו אחר פסולו - ושיהיה עבד ממזר. ורבנן (ר' טרפון) ס"ל כל ולד במעי שפחה כנענית - כולד במעי בהמה דמי, ולכן אינו שייך להתייחס אחר אביו.

[4] דכיון שעלו מעצמם, ולא ע"פ עזרא, והרי שלא בירר שלא ישארו פסולים בבבל.

[5] והיינו דמפרש שהפרישם ואח"כ עלו מעצמם, ועלו כולם כדי שלא יכירו בהם.