[1] כן כתבו רש"י (בד"ה וכלים) והתוס' (בד"ה אלא), שכלים שדרכן להשכירן בפרוטה אסור גם למודר מאכל, כיון שבפרוטה זו ראוי לקנות מאכל. וכלים שעושין אוכל נפש אסור אפי' בפחות משוה פרוטה.

[2] רש"י (בד"ה ודריסת הרגל) פירש שמיירי לענין להכנס לביתו. אולם תוס' (בד"ה דריסת) בשם ר"ת חולקים, ומעמידים סוגיין בבקעה, אולם לביתו - דרך אנשים להקפיד - ואסור לכו"ע במודר הנאה ולא רק לר' אליעזר דלהלן.

[3] העמידה הגמ' את משנתנו כר' אליעזר דס"ל דויתור אסור במודר הנאה, כלומר אפי' מה שרגילים לוותר עליו לכל אדם, למודר הנאה אסור להנות מזה. והחולקים ס"ל שדריסת הרגל מותרת במודר הנאה.

[4] ודבר זה נלמד מב' דרשות שמשלימות זו לזו, דדרש רב סימאי מנה הכתוב שתי ראיות (דהיינו שהזכיר בפסוק פעמיים תיבת זב, ואח"כ) וקראו טמא, דכתיב (ויקרא טו:ב) "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא". וכן מנה שלש ראיות וקראו טמא בפסוק (שם:ג) "וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא". ועל כרחך דאתא לדרשא לומר שיש חילוק בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש ראיות, אלא שיש לנו להסתפק מהו החילוק, האם זב שראה שתי ראיות טמא טומאת שבעה ורואה שלש חומר יותר שמביא גם קרבן, או שזב בעל שתי ראיות טמא רק טומאת קרי אבל מביא קרבן, ובעל שלש חמור יותר ומביא גם קרבן. ועל זה הביאה הגמ' עוד ברייתא, דמדכתיב (שם:טו) "כִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹבוֹ" למדנו שרק מקצת הזבין מביאים קרבן, וא"כ על כרחך שזב בעל שתי ראיות טמא בטומאה חמורה אבל לא מביא קרבן, ואילו זב בעל ג' ראיות חמור יותר שגם מביא קרבן.

[5] פי', מזה שסמך הכתוב תיבת "מִזּוֹבוֹ" לתיבת "וְסָפַר" - יש לדרוש שאפי' מי שטמא רק מקצת זיבה כזב בעל שתי ראיות ג"כ יש בו ספירת ז' נקיים.

[6] גבי שומרת יום היא טמאה טומאה חמורה לטמא משכב ומושב, ובכל אופן פטורה מספירת ז' נקיים.

[7] דהיינו שצריך לשלח את המצורע אל מחוץ למחנה. וכן לענין החומרות המיוחדות שיש במצורע, שמטמא בין שנוגע בדבר ובין כשנושא אותו, וכן מטמא בביאתו לבית את כל הדברים הנמצאים שם, ומטמא משכב ומושב.

[8] היינו מצורע שנראה בו נגע של כתם לבן בעור באחד מארבע דרגות: "בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה", אולם לא נולד בו סימני טומאה של שיער לבן תוך הנגע או מחיה - דהיינו שיש קצת עור טוב תוך הנגע. ולכך הדין הוא שאם נראה בו נגע כזה בלא סימן - מסגירו הכהן שבעה ימים, ולבסוף שבעה ימים אם נולד בו סימן טומאה או שפסה הנגע מחליטו הכהן לטומאה, ואם לא נולד סימן טומאה מסגירו שבעה ימים שנית.

[9] אולם העמיד רבא בגמ' שמיירי שהגופן - דהיינו צורת הכתיבה היא באשורית, אולם אביי חולק וסובר שמיירי בגופן שלהם, וע' ריטב"א.

[10] במזוזה יש נידון האם שייך תפירה בגידים כשעשאה משני קלפים.