-------------------------------------------------

[1] כיון שאין פודים את הקדשים לאכילן לכלבים - אין לה פדיון, ולא שייך הפחתה מדמיה ע"י פגם. ולכן אם נהנה אפי' בלא פגם מעל. (אמנם כל מעילה זו היא רק מדרבנן, כדין קדשים שמתו).

[2] דהגם שפוחתת ע"י פגימתו, מ"מ אינו דבר ששייך בו פגם - דאינו נפחת בזה, דבין אם היא שמנה ובין אם היא כחושה ראויה היא לכפרה.

[3] כיון שקדושה בקדושת הגוף, אין מעילה מוציאה לה לחולין.

[4] בזה נחלקו, תנא דמתניתין ס"ל דכיון שקדושתו חמורה שמביא אפי' אחרים לקדושה - לכך אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, ויש בו מועל אחר מועל. ואילו ת"ק דברייתא יליף מקרא "והכהן יכפר עליו באיל האשם" ודרשינן שדוקא באיל האשם יש בו מועל אחר מועל (ותמיד נשאר בשם "איל אשם") - אבל בשאר דברים לא.

[5] והטעם שאין בזה מעילה, משום שמיד שמעל יצא לחולין. אכן כתבו התוס' (בד"ה אין) בפירושם הראשון: שאם ביקע בקרדום ואח"כ החזירו, מה שהחזיר - הוא של הקדש, ואם בא חברו וביקע בו מעל בו. עוד כתבו תוס', שאם המשתמש היה גזבר של הקדש, דלעולם לא יצא לחולין עד שיוציאנו מרשותו - יש בזה מועל אחר מועל.

[6] כן משמע מהגמ' שלא אמרה נפ"מ בין רבי לרבנן לענין אם יש מעילה בכלי שרת, דלכאורה היה לגמ' לומר כן, דהרי רבי כייל ואמר: "כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל" - כלי שרת הם דבר שכן יש בו פדיון. וכבר הקשו כן החק נתן והשער המלך מדוע באמת לא אמרה הגמ' לנפ"מ זו. ותירצו, דמלשון רבי שאמר "כל דבר" וכו', לא משמע שבא לגרע מדברי ת"ק, אלא רק בא לתת כלל.

[7] כלומר, נחלקו רבי ורבנן האם קדשי מזבח היו בכלל "העמדה והערכה" או לא, דרבנן ס"ל דלא היו, ולכך כשמתו הם בני פדיון נינהו וקדושתם קדושת דמים, וכיון שמעל בהם יצא לחולין. ורבי ס"ל שקדשי מזבח היו בכלל "העמדה והערכה" - וכיון שמתו ואי אפשר לעשות בהם עתה "העמדה והערכה" - לאו בני פדיון נינהו, ונשארים בקדושת הגוף שהיתה להם, ולא יוצאים לחולין ע"י מעילתו. ולכך יש בהם מועל אחר מועל.

[8] לרבי יש בעצים כל דיני קרבן, ולכך האומר "הרי עלי עצים", לא יפחות מב' גזרים (בפרט זה גם ת"ק מודה), וטעונים מלח (כדין כל קרבן), תנופה והגשה, וטעונים עצים אחרים כדי להקריבם. וקומץ מן העצים, ועושה להם מערכה ומקטירם. ולכך יש להם דין קדושת הגוף ושייך בהם "מועל אחר מועל".