-------------------------------------------------

[1] שתי החלוקות דלהלן: "בנטילה", וכן נתנה לחברו", - שייכות גם בנטל פרוטה מהקדש. ושאר החילוקים שיש בדין נוטל פרוטה מהקדש ע' טבלא הבאה.

[2] והיינו גזבר המסורות לו אבני הקדש לשומרם (ע' שטמ"ק אות ב'), והגם שנטלם עדיין הם ברשות הקדש, ולא היתה כאן מעילה של שינוי רשות.

[3] ואפי' בכה"ג שצווה לחברו לקחתה (ולא נטלה קודם בעצמו), ולקחה חברו בשליחותו מעל המשלח ולא הלוקח עצמו.

[4] דאפי' שס"ל לר' יוחנן דדבר תורה מעות קונות, מ"מ דרשינן בבכורות (דף יג.) "לעמיתך" וכו' - לישראל בחדא ולגוי בחדא, וא"כ לגוי יש לו משיכה מה"ת. ולפ"ז במשנתנו מיירי דוקא בנתנה לבלן, לר' יוחנן שס"ל בישראל מעות קונות מה"ת (וא"כ מעל מיד לאו דוקא בבלן, אלא גם בשאר בעלי אומניות), יעמיד את משנתנו בגוי - שדוקא בבלן מעל מיד הנותן, כיון שאין שייך אצלו משיכה, אבל בשאר אומניות ששייך משיכה וזו דרך הקנייה בגוי, לא מעל עד שימשוך, (תוס').

[5] לאפוקי בבית שהוא מערה שלכו"ע לא מעל, דאין מעילה במחובר לקרקע.

[6] מרש"י משמע שמפרש: שניכר מה שהרויח ע"י מה שקבע את האבן שם - דהיא מגינה עליו. ותוס' (בד"ה לימא) פירשו, שכיון שהארובה היא מבחוץ ניכרת הנאתו. ולב' הפירושים קשה, דכמעט כל הנאה במחובר הוי הנאה הנראית לעינים, (כגון משתמש בשדה של הקדש), ובכל אופן לא מעל. וע' באחרונים מה שדחקו בזה. עכ"פ לפירוש התוס' שכל תירוץ זה מיירי דוקא בהקדיש אבנים ולבסוף בנאם, לא קשה מסתם מחובר - שבו אין מעילה אפי' בהנאה הנראית לעינים.

[7] רב חסדא ס"ל שמשנתנו אינה כר"ע שאמר בנדרים שהנודר מהירק אסור אפי' בדילועים, ומטעם דכל מילתא דמימליך עליה שליח חשיב חדא מינא, ושליח ששלחו אותו לקנות ירק אם אינו מוצא חוזר ושואל אולי לקנות דלועים, שמע מינה שמין ירק הוא (דהא לא שואל אולי לקנות קיטנית). וה"ה לענין בשר, דשואל השליח אולי לקנות כבד. וא"כ הוי לר"ע בשר וכבד מין אחד, ועשה השליח את שליחותו בנידון משנתנו כשנתן לאורחים כבד, ולר"ע מעל המשלח - דיש שליח לדבר עבירה במעילה, (כדילפינן בגז"ש "חטא" "חטא" מתרומה).

[8] אביי סובר שמשנתנו אזלא גם כר"ע, דהגם דס"ל שבשר וכבד חד מינא, מ"מ כיון שדרך השליח להמלך עליו מבעל הבית, וזה השליח לא נמלך אם ליתנו לאורחים, הרי שעשה לדעתו לא לדעת משלחו, לפיכך השליח מעל ולא בעל הבית.

[9] בקרביים לא נחלקו לענין נדר שהוא בשר, וכמבואר בסוגיא דנדרים (דף נד:). אלא הנפ"מ הוא רק לענין זביני, או כפירש"י שבטלה דעתו אצל כל אדם אם הוא קונה אותם במחיר בשר, או כפירוש תוס' (בד"ה קרביים) שנפ"מ לענין מקח טעות. (עוד פירושים בזה, ראה בנדרים שם).

[10] בבריתא נקיט לה ת"ק בעופות אסור ובדגים מותר, ותמהה הגמ', הרי על שניהם מימליך שליח, וא"כ לת"ק / ר"ע צריך להיות הדין בשניהם אסור דבכלל נדרו הם. ותירצה, דמיירי שנדר בזמן שכואבות לו העינים, שאז אסור לו לאכול דגים ובודאי שלא כוון עליהם. אמנם מתוך השקלא וטריא בגמ' מבואר, שאם נדר ביום הקזה - מותר אף בעופות, כיון שהאוכלם אז "פרח ליביה כצפרא", וא"כ ודאי לא כוון עליהם בנדרו.

[11] ומבואר ברש"י ותוס' מהסוגיא בנדרים דהיינו דוקא בסוף כאב העינים שקשה לו דגים, אבל בתחילת כאב העינים אדרבה דגים הם רפואה לו. עוד פירוש הביאו תוס', שבתחילת הסעודה טובים לו דגים, ובסוף הסעודה רעים לו. ומיירי הכא שנדר בסוף, שבין כה לא ראוי לו דגים, ובודאי שלא נתכוון להם בנדרו.