-------------------------------------------------

[1] ר"מ גוזר שמא יבוא לאכול ממנו בהכנתו קודם העומר, ואף שמצינו בפסחים (יא.) שרבנן פליגי עליה דר' יהודה ולא גוזרים שמא יבוא לאכול מחמץ בשעת בדיקתו בפסח [ור"מ הוא בכלל רבנן]. תירץ רבא, דשאני חמץ שכיון שמחזר עליו לשורפו - ודאי שלא יבוא לאכול ממנו.

[2] והא דשרי אפי' לעשות קמח קלי, ואילו בשדה בית השלחים התירו רק לקצור [ואפי' לעשותו גדיש אסור], פי' בתוד"ה אבל, דמשום עולי רגלים התירו.

[3] הנה הוקשה לגמ' דר' יהודה אדר' יהודה, דבמשנתנו הוא לא גזר דלמא אתי למיכל מינה, וס"ל ששוקי ירושלים היו מלאים בקמח קלי ברצון חכמים, ואילו גבי חמץ גזר שלא לבודקו בפסח דלמא אתי למיכל מיניה. ותירץ רבה, דשאני הכא שהיו עושים את כל העבודות בשינוי ולכן היה זכור. ומבואר, שאם לא היה עושה בשינוי - אסור. אולם אביי ס"ל דשאני חמץ דלא בדלי מיניה כל השנה ולכן גזר בו ר' יהודה, משא"כ חדש שבדלים ממנו כל השנה - לא גזרינן, ומותר גם בלא שינוי.

[4] ואפי' שבית השלחים שבהרים הוא מקום שאם הביא משם עומר בדיעבד כשר, ס"ל לרש"י דכיון שאין מביאים משם לכתחילה, שפיר קרינן ביה מקום שאי אתה מביא ממנו - שמותר לקצור ממנו קודם העומר, [אמנם דוקא אם יש פסידא אם לא יקצור הותר].

[5] וגרסינן בית השלחים שבעמקים - ששם הוא מקום שאם הביא ממנו עומר הוא פסול, ולכן קרינן ביה מקום שאי אתה מביא. ולשיטתם בית השלחים שבהרים שבדיעבד אם הביא כשר, אסור לקוצרה קודם העומר.

[6] ס"ל דכיון דלא אתשמיט תנא לומר שבית השלחים שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול, ש"מ שגם משם אם הביא - בדיעבד כשר. ולכך מדאורייתא כיון שלכתחילה לא מביאים משם לא נאסר לקוצרו קודם העומר, ורבנן רק גזרו [וסמכו אקרא]. אכן, בבית השלחים שבעמקים שיש הפסד גדול אם לא יקצרו אותו - לא גזרו.

[7] והקרובים שיודעים שקרב כבר - מותרים מיד שקרב, והרחוקים מותרים מחצות היום - לפי שאין ב"ד מתעצלים בו, וודאי שקרב קודם חצות.

[8] ומה שדרש ר' יהודה מקרא ד"עד עצם היום הזה" - דעד בכלל - וכל יום ט"ז אסור, הוא דוקא לאחר חורבן.

[9] הנה ר' יהודה דריש מ"עד עצם היום הזה" לומר שכל היום כולו אסור, וס"ל דקרא "דעד הביאכם" בא לומר שבזמן שבית המקדש קיים אפי' קודם גמר יום ט"ז מותר והיינו משעת ההקרבה, וא"כ אין שום ייתור לשיטתו לומר שמותר כבר משהאיר המזרח. וזה דלא ר' יוחנן ור"ל שדרשו מקרא ד"עד עצם היום", שגם בזמן בית המקדש משהאיר היום מותר, ואדרבא קרא "דעד הביאכם" בא להחמיר - שלמצוה צריך לחכות עד שיבוא העומר. [וזו היא הבנת קושית התוס' בעמ' ב' בסוף ד"ה בשיטת, שהקשו מנין לר"י ור"ל שת"ק חולק על ר' יהודה ללמוד מפסוק ד"עד עצם היום" שקאי גם על זמן שבית המקדש קיים לומר שהאיר המזרח מתיר, הא יתכן שגם הוא מודה לר' יהודה שהפסוק הזה מיירי אחר החורבן דוקא, ורק נחלק שעד אינו בכלל, ולכן לאחר חורבן מותר כבר משהאיר המזרח].

[10] וביארה הגמ' לשיטתם שס"ל כרב נחמן בר יצחק שאמר שריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה, הסובר שכל היום אסור מדאורייתא. דאליבא דת"ק לר' יוחנן ור"ל הסוברים שהאיר המזרח מתיר והעומר רק למצוה, לא יתכן שמשום מצוה בעלמא יתקן ריב"ז לאסור כל היום כולו. אלא ע"כ שריב"ז ס"ל כר' יהודה שאסור מדאורייתא כל היום, ולכך דרש והתקין שכל היום אסור.

[11] פי', דכיון שחדש בחו"ל רק מדרבנן, לכן ביום ט"ז עצמו לא אכלו משום איסור דרבנן שיש כל היום אחר תקנת ריב"ז, אולם אין לחשוש ולהסתפק בחו"ל ספיקא דיומא שמא יום ט"ז הוא באמת יום ט"ו ויום י"ז הוא יום ט"ז (שבגלל ספק זה עושים יו"ט שני של גליות) לענין עומר, ולכך במוצאי ט"ז ליל י"ז כבר היו אוכלים חדש.

[12] ס"ל דחדש בחו"ל דאורייתא, וא"כ מדאורייתא צריך לחכות עד שיאיר המזרח, וכיון שהוא מדאורייתא חיישינן לספיקא דיומא ואסור גם ביום י"ז עד שיאיר היום. אולם לתקנת ריב"ז (לאסור כל היום) שהיא רק דרבנן [ודלא כרב נחמן בר יצחק], לא חששו לזה לספק יומא, ולכן אין לאסור לכל יום י"ז ומותר מהבוקר.

[13] והיינו שכל היום אסור מדאורייתא גם בחו"ל, ולכך יש לחשוש בזה משום ספיקא דיומא, וא"כ כל יום י"ז אסור מספק שמא הוא ט"ז, ואין להתיר עד ליל י"ח.

[14] הכי קאמר רב נחמן ב"י, דכיון שטעם ההיתר גבי מי שהביא קודם הקרבת שתי הלחם מנחות ובכורי דגן מהחדש, הוא משום שהותרו מכללן אצל הדיוט, א"כ כ"ש בנסכי בכורים שלא נאסרו בכלל אצל הדיוט (דאין צריך היתר עומר לפירות האילן רק לדגן) - שבדיעבד יהיו כשרים במקדש אפי' קודם הקרבת העומר.