[1] ודוקא שמואל ס"ל הכי - שכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה, אכן רב חולק וס"ל שהעיקר שיעטוף את הראש, וכיון שכן - יש הרבה אנשים שהולכים בכיסוי הראש ולא ניכר שמראה אבלות בשבת. עוד אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן שדוקא מי שאין לו מנעלים ברגליו בשבת הוא זה שחייב לפרוע את ראשו, אבל מי שיש לו מנעלים ברגליו - בזה סגי להראות שאינו אבל.

[2] אכן ר' יוחנן לקמן בסוגיא פסק שדברים שבצינעה נוהג - ואסור אבל בתשמיש המטה בשבת, והביאו התוס' (בד"ה הכי) דכן פסק בהלכות גדולות.

[3] דהיינו שבליל שבת יכול לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמים שהוחמו קודם שבת. וכתבו התוס' (בד"ה ושמואל), דיש מפרשים דהא דאמר הכא דרחיצת ידים ורגלים רשות באבל הוא כמ"ד שרחיצת ידים ורגלים לכבוד שבת היא רק רשות, אבל לרב נחמן דס"ל שהיא מצוה גם באבל היא מצוה. וכתבו לחלוק, שכוונת הגמ' שגם באבל אינו חובה לרחוץ ידיו ורגליו כדי להראות שאינו אבל אלא בזה הוא רק רשות, אבל מדין שבת שפיר יתכן שזה מצוה.

[4] מה שקורע על אביו ואמרו אינו מתאחה לעולם, אכן עיקר הקריעה היא דוקא בשעת חימום דהיינו בשעת המיתה (או לפירוש התוס' בד"ה וכל, שבכל שעה שיכול להתחמם ולהצטער על מתו ע"י זיכרון מתו - חשוב שעת חימום אפי' לזמן מרובה), וקרעים אלו לא קרעם בשעת חימום אלא אח"כ כשהחליף את הבגדים וקרע שלא מעיקר הדין אלא משום כבוד אביו ואמו, ובזה נחלקו כדלהלן האם קרעים אלו מתאחים או אינם מתאחים.

[5] כלומר אין צריך להוציאו במטה או בארון, אלא יכול להוציאו על ידיו דהיינו בחיקו.

[6] היינו ארון, ואמר ר' יהודה שלא בדלוסקמא קטנה הניטלת בכתף - באדם אחר, אלא בגדולה הניטלת באגפיים - דהיינו בידים של שני בני אדם, דצריך לכבדו.

[7] ורק אם אבריו גדולים ונראה כבן שנתים אז מוציאים אותו במטה. או כשהוא בן שנתים ג"כ צריך להוציא אותו במטה אפי' שאבריו נראים כשל בן שנה.

[8] ושלשה אלו לא חייב שיהיו כולם זכרים אלא אפי' אשה אחת ושני אנשים, אבל לא להיפך איש אחד ושני נשים כדי שלא יהיה יחוד, דאסור לאיש אחד להתייחד עם שתי נשים. אבא שאול חולק וסובר שאפי' באיש אחד ושתי נשים, ואין חוששים באותה שעה ליחוד - כיון שבשעת אבילות טרודים בצערם.

[9] כתבו התוס' (בד"ה ואין) בשם רש"י, שמיירי בלא כלו לו חדשיו. וחלקו עליו, ואמרו דנהי דמתאבלים עליו כדכלו לו חדשיו, מ"מאין מחירין עליו כל כך לצערו, ולכן אין אומרים עליו גם ברכת אבלים.

[10] והטעם שבבני עניים מקדימים להספיד, הוא, מכיון שלעני אין שמחה אחרת אלא בבניו והוא מצטער בהם הרבה, ולכן מספידים אותם כבר בגיל קטן.