[1] דחיישינן בכל אשה ואשה שמא היא אמה או בתה או אחותה של המקודשת. אכן פירשו התוס' (בד"ה אסור), דמה"ת לא נאסר, משום דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו (כדין עשר חנויות שאחת מהן מוכרת טרפה - שנחשב האיסור קבוע, ולכך נמצא בשר ביניהן יש שם דין קבוע, משום שהאיסור וההיתר כל אחד ניכר לעצמו), משא"כ גבי אשה אין היכר מי האסורה מתוך המותרות. ולכך כל האיסור כאן הוא רק מדרבנן משום שקנסו חכמים על אותו שעושה שליח לקדש לו אשה שאינה מבוררת.

[2] ואין לחוש בכל אשה שמא היא המקודשת, ולא מיבעיא בגדולה ואליבא דר"ת שאשה נאמנת לומר שלא נתקדשה, אלא אפי' קטנה מותרת, והטעם כנ"ל דאין כאן איסור דאורייתא של קבוע אלא רק קנס חכמים.

[3] היינו קן של זב וזבה או יולדת שמביאים חטאת העוף ועולת העוף, והבעלים לא פירשו בשעת לקיחת הקן איזה מן העופות לחטאת ואיזה לעולה. אכן כתבו התוס' (בד"ה קן), שנידון סוגיין שייך גם בקן מפורשת, אלא שאז היה צריך להאריך ולפרש איזה עוף ברח, אבל כשמיירי בסתומה, יכול לקצר ולומר שברח אחד מהן.

[4] ולא חיישינן גם גבי האדם עצמו כשירצה לקחת פעם אחרת עוף לקרבן שמא הוא העוף שברח ושמא ההוא היה חטאת ועכשיו יעשה אותו עולה, וכמו שביארה הגמ' דדוקא באשה יש דמיון לדין קבוע ולכן קנסו שם רבנן, משא"כ עופות דניידי דלא שייך שם דין קבוע כלל ולכן לא גזרו שם חכמים.

[5] נחלקו חכמים ור' אליעזר לגבי האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני יהיו מופרין", דר' אליעזר ס"ל דלא אומר שהם מופרים, וחכמים ס"ל דלא אמר כלום. וא"כ אליבא דרבנן ודאי שלא יכול להפר נדר שעדיין לא חל, (וכמו שנכתוב הטעם לקמן), ואליבא דר"א נחלקו.

[6] וגזה"כ הוא, מדכתיב (במדבר ל:יד) "אישה יקימנו ואישה יפרנו" - שרק הבעל יכול להפר ולא שלוחו.

[7] דדוקא לגבי הפרה מצאנו סברא מק"ו שיועיל, - דאם יכול להפר נדרים שכבר באו לכלל איסור הגם שהם חזקים שכבר חלו, כ"ש שיוכל להפר נדרים שעדיין לא באו לכלל איסור. אולם לענין הקמה, אדרבה, דוקא אחרי שנדרה יש לו כח לחזק את הנדר ולקיימו, אבל קודם שנדרה - מה יחזק.

[8] כשאומר לשון זו, פירושו שהוא מקבל על עצמו להביא את הקרבנות של הנזיר, דהיינו לשלם את מחיר הקרבן בשביל הנזיר.

[9] רבא מפרש שבלשון זו לכו"ע מביא את כל קרבנות הנזיר, דכיון שסמך תיבת "חצי" לתיבת "נזיר", הרי שאמר דבר שלא יכול להיות "דהא לא אשכחן נזירות לפלגא", דהיינו כיון שאין נזירות לחצאין, ועל כרחך צריך להביא את כל קרבנות הנזיר. אולם לעיל שאמר "חצי קרבן נזיר עלי" שסמך תיבת "חצי" לתיבת "קרבן", באופן זה לכו"ע מביא רק חצי מקרבנות הנזיר, כיון שכך פירש.