[1] והספק הוא, דשמא נולד ולד בן קיימא שכלו לו חודשיו ומיד מת אחר הלידה, ובאופן זה הרי נתקיים תנאי הנזירות - וחייב להיות נזיר. או דלמא היה נפל כבר ממעי אמו, ובאופן זה לא נתקיים התנאי ואינו נזיר.

[2] אכן בנולד לו מאותו הריון (שהיו תאומים) ולד אחר, בזה שונה הדין כמבואר בגמ' בסמוך.

[3] הגמ' מבארת שת"ק דמתניתין הוא ר' יהודה דכרי, שס"ל ש"האומר הריני נזיר אם יש בכרי זה מאה כור", ועד שבאו למדוד את הכרי מצאו שנגנב או אבד ואי אפשר לדעת מדתו. ועתה יש לנו ספק האם הוא נזיר או לא, וס"ל לר' יהודה דאינו נזיר, משום ש"אין אדם מחית נפשיה לספיקא". (וע' ביתר ביאור לעיל דף ח.).

[4] ר"ש ס"ל שכן מחית איניש נפשיה לספיקא, וגם כאן שהוי ספק נזירות יש לו לקיים נזירותו, ולכך יתנה ויאמר "אם היה בן קיימא - הרי אני נזיר חובה, ואם לאו - הרי אני נזיר נדבה", ובאופן זה יוצא מידי ספקו.

[5] דהנה יש לחוש שמא בפעם הקודמת היה נפל - וכל נזירותו היתה נדבה, ורק עכשיו בלידה הזו מתקיים התנאי שאמר שהרי הוא נזיר כשיהיה לו ולד בן קיימא, ולכן צריך לעשות שוב נזירות. אכן כיון שהוא רק מכח ספק, גם עתה יתנה ויאמר "אם הראשון בן קיימא - הראשון חובה וזו נדבה, ואם לאו - הראשון נדבה וזו חובה".

[6] והדין הוא שאפשר להפריש קרבן לנזירות רק אחרי שחל עליו הנזירות, ולכך יש לדון באופן זה האם חלה עליו הנזירות או לא.

[7] אבל להשתמש בקרבן זה אינו יכול, דאף שיש לנו צד יותר לומר שהיה ולד בן קיימא משום הוכחה של השני, מ"מ אין זה הוכחה גמורה, דהא יתכן שהיא אותה טפה שנתחלקה - ואינם הריונות שוים.

[8] צדדי הספק הם, דלעיל אמרנו אליבא דר' יהודה דלא מחית איניש נפשיה לספיקא - ולא הוי נזיר, אכן כאן כשנולד התאום בן קיימא, יש לכאורה הוכחה שגם הראשון היה בן קיימא - אלא שמת מיד אחר הלידה, וכיון שכן יש יותר צד לומר שהוא קדוש.

[9] הנה לר"ש אין נידון בדבר ופשיטא שהוי הקרבן קדוש, כיון שס"ל שגם בספק זה הוא ממ"נ נזיר או נזיר חובה או נזיר נדבה.