[1] אבל אם נדר על יותר מג' ימים, שהוי נדר שוא, כיון שאין אדם יכול להעמיד את עצמו משינה יותר מג' ימים, בזה הדין שלא חל הנדר - דנדר שוא לאו כלום הוא. ואם נשבע שלא ישן יותר מג' ימים, בזה אמר ר' יוחנן שמלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר.

[2] דכיון דשינה הוי דבר שאין בו ממש לא חל הנדר, דלא אסר חפצא, ורק בשבועות יכול להשבע בלשון זו וכדלהלן.

[3] ס"ל לרב יהודה שיש לאסור על האדם להנות ממה שאסר בנדר - דשמא לא יקיים את התנאי, וה"ה כאן אסור לה לאשה להנות ממנו בכל מקרה קודם הפסח בין הלכה לבית אביה ובין לא הלכה, דחיישינן שמא אם תהנה ואח"כ תלך נמצא שלמפרע נאסרה. ולפ"ז מה שכתוב בלשון הברייתא "הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח" - אין הכוונה דוקא באופן שהלכה אז נאסרת, אלא גם באופן שלא הלכה היא אסורה דחיישינן שמא לא תזהר בתנאי. רק בהלכה היא גם לוקה אם תהנה, ואם לא הלכה היא רק באיסור בעלמא שלא תהנה - דשמא תלך.

[4] ואם עברה ונהנתה וגם הלכה לבית אביה הרי היא בבל יחל.

[5] וזה שסיימה הברייתא ש"אחר הפסח הרי היא בבל יחל" דכיון שמותר לה להנות ממנו קודם הפסח, עתה אם תלך לבית אביה הרי שעברה בבל יחל על קודם.