[1] פי', כשהמודר אומר למדיר: "כלום אמרת אלא מפני כבודי", המדיר חולק עליו ואומר לו: "לא כי אלא לכבודי נתכוונתי - כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני", דברי הכל אסור - דהרי נתכוון להדיר.

[2] פי', שהמדיר מודה למודר שעשה כן רק בשביל לכבד אותו, ולכך כשהמודר אומר "זה הוא כבודי" - דהיינו שהכבוד שלי שלא לקבל, לא הוי נדר, דלא נתכוון להדירו אלא כדי לכבדו.

[3] ס"ל שבסתם הוי כמו שהמודר אומר "מפני כבודי" והמדיר אומר "מפני כבודי" - ולכן אסור. ורבנן אמרין סתמן כמי שהמודר אומר "מפני כבודי" והמדיר מודה לו ש"מפני כבודך" - ולכן מותר.

[4] פי', הברייתא אינה מדברת באופן הזה, דהברייתא מיירי באופן שהדירו בסתם וענה לו המודר, "כלום אמרת אלא בשביל כבודי, זה הוא כבודי" (והיינו המקרה הנ"ל שפליגי בו ר"מ ורבנן), אכן מדייקת הגמ' "טעמא דאמר זה הוא כבודי" הא לאו הכי נדר הוא, כלומר דוקא בכה"ג שאומר המודר "זהו כבודי שלא אקח ממך" ומסכים עמו המדיר, אבל אם לא מסכים עמו המדיר אלא אומר שנתכוונתי לכבודי, בזה אמרה הברייתא שאסור, והנידון מה סוברים בזה התנאים דלהלן.

[5] הגמ' מסתפקת האם פליגי רבנן עליה דראב"י על מה שאמר במשנה גבי הרוצה שיאכל אצלו חברו ומסרב בו ומדירו - הוי נדרי זירוזין, או לא. די"ל דמה שמודים חכמים בנדרי זירוזין הוא דוקא בלוקח ומוכר שאין פיהם ולבם שוים, דמהתחלה היו מסכימים בג' דינרים, אבל למדיר חברו שיאכל אצלו, בזה איכא למימר שבדוקא מדירו שיאכל אצלו ולא רק לזרזו, ואם לא עושה כן הוי נדר גמור. והנה במשנה זו מצאנו שהיא אוסרת, ועתה אם נוקמא גם כראב"י אין ראיה שפליגי רבנן עליה, אבל אם אי אפשר להעמיד אותה כראב"י, על כרחך שפליגי רבנן על ראב"י וס"ל שבמקרה משנתנו לא הוי נדרי זירוזין.

[6] פי', דאף שס"ל לראב"י במשנתנו גבי המדיר את חברו שיאכל אצלו דהוי נדרי זירוזין, מ"מ כאן הוי נדר גמור, דאומר לחברו "איני כלב שנהנה בלי להנות אותך, ולכן אם לא תקח ממני בשביל בנך כור חטין וכו', איני רוצה ליהנות ממך", וכוונתו לנדר גמור. ומפרש הר"ן שדוקא כאן שייך לומר כן, אבל במקרה של המשנה שהמזמין בעצמו אוסר את נכסי עצמו על נכסי המזומן, שאומר לו שאם לא תהנה ממני הנאה זאת לאכול ממני לא תהנה ממני כלל, ולא דומה למקרה של המשנה ההיא ששם אוסר המזמין - דהיינו הנותן את נכסי המוזמן עליו ששם שייך שאינו רוצה להנות אם לא נהנים ממנו. ובשם אחרים פירש הר"ן, דכאן מיירי במתנה מרובה, ומוכח שעשה המקבל לנותן בעבר הנאה גדולה לכן שייך לומר "לאו כלבא" וכו', דהרי נהנתי ממך הנאה מרובה ואם אין אתה רוצה להנות ממני עכשיו ממתנתי - אני אוסר על עצמי את נכסיך. אבל במשנתנו דרך אנשים להזמין את חבריהם אפי' אם לא נהנו מהם, ולכן לא שייך לומר "לאו כלבא" דיתכן מאד שלא נהנה ממנו מימיו כלום.

[7] פי', דמצינו במשנה שאמר ראב"י שאם אמר לחברו "קונם שאני נהנה לך אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה" וכו', ומקרה זה שונה ממקרה משנתנו, דבמשנה שלנו המזמין אוסר את נכסי עצמו על המוזמן אם לא יאכל אצלו, אולם במשנה זו המזמין אוסר על עצמו את נכסי המוזמן, ובזה שייך סברת "לאו כלבא אנא" שאומר שאם אתה לא נהנה אצלי לאכול משלי גם אני איני רוצה ליהנות משלך, ובכל אופן אמר ראב"י דהוי נדרי זירוזין, ש"מ שלית ליה לראב"י סברת "לאו כלבא אנא" (ולעיל הוי דיחויא בעלמא שלא נשאר למסקנא), וא"כ במקרה זה שאומר שאיני נהנה לך אם אין אתה נוטל לבנך כור של חיטים וכו', לראב"י הוי רק נדרי זירוזין ומותר.

[8] ס"ל דסברת "לאו כלבא אנא" וכו' אמרינן דוקא במתנה מרובה ובזה מודה ראב"י דלא הוי זירוזין אלא נדר גמור וזה הנידון כאן. אולם הנידון להלן מיירי במתנה מועטת, ובזה לא שייך סברת "לאו כלבא אנא", ולכן סובר ראב"י במשנה ד"יתר על כן" שהוי נדרי זירוזין ומותר הנדר.

[9] דיכול האב לומר "הריני כאילו התקבלתי", אכן דוקא במקרה הזה שהבן סמוך על שולחנו, שהמתנה היא להנאת האב שע"י שיש עכשיו מזונות ברווח לבן לא יצטרך לזון אותו כל כך, אבל אם אין הבן סמוך על שולחנו שכל המתנה היא בשביל הבן, ודאי שלא יכול האב לומר "כאילו התקבלתי", ולכן הוי נדר גמור בכה"ג.

[10] פי', בכה"ג גם ראב"י מודה שהוי נדר גמור ולא זירוזין, דאומר המדיר למודר "אני לא מלך שמהנה אחרים בלי ליהנות ממך, ואם אין אתה נותן לבן שלי הדברים הנ"ל איני רוצה שתהנה ממני", ולכן יש לפרש שהוא נדר גמור בדוקא.

[11] דאין כוונתו לשקר, דאמת אמר שראה עם רב ולעם רב הוא קורא כעולי מצרים.

[12] אמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוון, שא"כ לא היה לו לתלות איסורו בתנאי אלא היה לו לאסרם עליו במוחלט, שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה אלא ודאי אמרי' שלא לאסור פירות בא אלא לומר דברי הבאי שראה נחש כקורת בית הבד.

[13] לאסור פירות אינו נאסר ומאותו טעם גבי נדר, אכן כיון שנשבע על דבר שקר לוקה משום שבועת שוא.