[1] וס"ל לרב חסדא שמשנתנו היא דוקא אליבא דר"ע דאזיל בתר זמן אמירת הנדר, אבל לר' ישמעאל דאזיל בתר חלות הנדר, כיון שחלות הנדר הוי אחר שנשאת יכול להפר.

[2] ס"ל דאפי' ר' ישמעאל מודה בהא דלא יפר, דכיון שתלתה את חלות הנדר בימים - מודה ר' ישמעאל דאזלינן בתר אמירה, דדוקא כשתלתה הנדר בנשואין או בגירושין שאי אפשר לאמירת הנדר וחלות הנדר שיהיו ברשות אחד - ס"ל לרבי ישמעאל דאזלינן בתר חלות הנדר, אבל במתני' דלא תליא נפשה אלא ביומי דאפשר שיגיע הזמן ולא תנשא או לא תתגרש - ויתכן שיהיה אמירת הנדר וחלותו ברשות אחד, בזה אפילו כשנשתנה הרשות שנשאת או נתגרשה מודה רבי ישמעאל דבתר אמירה אזלינן ולא בתר חלות כיון שבתחילתו היה ראוי הנדר לחול באותו רשות שהיה בשעת אמירה.

[3] ר' יהודה בסיפא של המשנה אומר שאפי' אם לא היתה נערה בנשואין אלא היתה קטנה ונתאלמנה ונתגרשה וחזרה לאביה ועדיין היא נערה - ג"כ נדריה קיימים, דאין האב יכול להפר אחר שנשאת משום שהיא יתומה בחיי האב. ובא ר' יהודה לחדש שאפי' נשאת שהיא קטנה ג"כ נעשית יתומה בחיי האב ולא רק כשנשאת כשהיא נערה. ומבואר בר"ן שת"ק לא חולק, אלא שהזכיר נערה משום שנדרי קטנה אינם כלום. וזה שאמרה הגמ' "זו דברי ר' יהודה", דבאמת ר' יהודה לא חולק על ת"ק. ומה שהמשיכה הגמ' לומר "אבל חכמים אומרים שלש נערות נדריהן קיימין, בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב", אין הכוונה שחכמים חולקים על ר' יהודה, אלא שהם לא סדרו כר' יהודה תשע נשים, אלא אמרו ג' כללים שבהם נכללים כל הנשים הנ"ל.

[4] ביאר הר"ן, דמשנתנו נשנית בדרך "לא זו אף זו", דאם היה התנא אומר רק את המקרה של הרישא, היינו אומרים שדוקא שם יכול להפר משום דמיד שנדרה נדר כזה בתנאי כזה, אסורה או בדבר שיש בו עינוי נפש או מחמת התנאי בדבר שבינו לבינה. אבל בסיפא הגם שיש בנדר עינוי נפש מ"מ בתנאי אין לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה, ולכך ס"ד דלא יפר ותזהר בתנאה - וא"כ לא מגיע כאן מצב של עינוי נפש וס"ד דכל שלא חל הנדר לא יכול להפר, קמ"ל דכיון שהוא דבר שאי אפשר שתעמוד בו שלא תעשה ע"פ אביו או ע"פ אביה, לכן יכול להפר. וזו שיטת התנא דמתניתין, אולם ר' נתן בברייתא חולק וסובר שלא יכול להפר עד שיחול הנדר.

[5] גם כאן ביאר הר"ן שיש רבותא ברישא ובסיפא, וברישא הרבותא דרבנן דס"ל דיפר, דאע"ג שהנדר בעינוי נפש והתנאי הוא בדברים שבינו לבינה, דס"ד דאפי' לרבנן לא יפר עד שיחול הנדר (ע' הערה הבאה), קמ"ל שמפר.

[6] כאן הרבותא אליבא דר' נתן דאע"ג דגם הנדר וגם התנאי שניהם בענין אחד בינו לבינה, דנטולה אני מן היהודים היינו שאוסרת על עצמה הנאת תשמיש היהודים ובכלל זה תשמיש בעלה והוי נדר בינו לבינה. וגם התנאי "אם אשמש עמך" הוי בינו לבינה, דבזה ממה נפשך מיד נאסרת או מחמת הנדר או מחמת התנאי לשמש עמו לאלתר, לכך ס"ד דלא בעינן שיחול הנדר גם אליבא דר' נתן, וסגי מה שסוף סוף אסורה מחמת הנדר והתנאי האלו לשמש עמו, קמ"ל ר' נתן שגם בזה לא יפר עד שיחול הנדר.