[1] פירש"י, רחוק מן הדם קצת. משמע שאם המאכולת ממש נמצאת על הדם, אינה טמאה בודאי, דעל כרחך שדם מאכולת יש כאן, (וע' ב"י סימן ק"צ על סעי' לג - לה).

[2] לשרוף תרומה על מגעם, ולחייבם בחטאת דשמשו בשעת נדתה. והטעם, דכיון שאותו מקום בדוק ממאכולת - והיינו דודאי שאין שם באותו מקום מאכולת, והעד היה בדוק לה שהוא נקי קודם שבדקה בו, א"כ ודאי שהדם בא מגופה, ואחר הבדיקה באה לשם מאכולת מעלמא - והיא טמאה בודאי.

[3] פטורין מקרבן חטאת (ולגבי אשם תלוי - הוא מחלוקת לקמן בעמוד ב'), ואם נגעו בתרומה "תולין" - לא אוכלים ולא שורפים. והטעם, דאמרינן דאותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת - כלומר שאין מאכולת יכולה להכנס לשם מעצמה, אולם אינו בדוק ממאכולת לגמרי, דיש לנו לספק אולי השמש רצפה שם בשעת תשמיש, ולכן כשקינחה ומצאה מאכולת על העד - היא ספק נדה.

[4] יש בזה ב' פירושים וגירסאות בסוגיא, לפירש"י ותוס' גרסינן: ולמחר מצאה "עליה" דם, והיינו שמצאה את הדם על ירכה, ומשום שיש לנו לומר שמן הדם שבא ממנה על העד נתלכלכה הירך. [וא"ת תבדוק את העד. י"ל שאבד העד. א"נ גם אם ימצא על העד יש חידוש, שלא נאמר שמן הירך בא על העד ולא מגופה - כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירך]. אמנם רבינו חננאל גורס: ולמחר מצאה "עליו" דם, ומפרש שנמצא הדם על העד והחידוש שאף שלא הניחה אותו בתוך קופסא אלא קשרה אותו לירכה שהוא מקום גלוי - טמאה, ולא אמרינן שבא דם מעלמא על העד.

[5] פירשו התוס' (בד"ה בעד), "דעד הבדוק" - היינו שבדקה אותו סמוך לבדיקתה ומצאה אותו נקי. [הרשב"א והריטב"א חולקים, וסוברים שכל שבדקה עד והצניעתו במקום נקי - הרי זה בחזקת בדוק].

[6] כתבו רש"י ותוס' דטהורה, דאיכא ספק ספיקא לטהרה, ספק אם היה דם מאכולת על העד קודם בדיקה, וגם אם לא היה על העד, ספק אם היה דם (לא דם נדה) על הירך, ונתלכלך העד מהדם הזה.

[7] וכתבו תוס', דמיירי כגון שנמצא כגריס ועוד דאין חשש של מאכולת. אכן בגליון של התוס' כתוב, שכיון שנמצא על ירכה במקום שנגע בעד, מוכח מילתא שמחמת העד הוא וטמאה אפי' שאין בו כגריס ועוד.

[8] כן היא מסקנת הגמ' על האיבעיא האם ר' חייא טיהר משום נדה וטימא משום כתם, או שטיהר לגמרי גם משום כתם.

[9] ודוקא קנחה עצמה, דאין שהות גם לבדוק. וזהו תוך זמן הוסת שאמרינן שראתה בשעת תשמיש.

[10] ונחלקו הברייתא והמשנה האם מביא אשם תלוי, דמהמשנה בפשיטות משמע שפטור - דבעינן חתיכה מב' חתיכות. ובברייתא כתוב שחייב אשם תלוי - דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות. אכן בתוס' (ד"ה בעינן), צידדו שיתכן שלא פטרה המשנה רק מחטאת וגם היא מודה שחייב אשם תלוי.

[11] וזה מה שתירץ רב אשי, שהשיעור שבמשנה והשיעור של ראב"ץ חדא שיעורא הוא.