[1] כתבו תוס' (ד"ה אינה) שכשיטה זו סובר ג"כ רב לקמן בגמ', שאמר גבי שפיר מלא בשר שאחד זו ואחד זו (דהיינו בין עכור ובין צלול) אינה חוששת, והיינו דס"ל שמחלוקת תנא דמתניתין ור' יהושע היא בעכור, ופסק כתנא דמתניתין דאפי' בעכור כיון שאינו מרוקם אינה חוששת.

[2] והקשה רבא לשיטה זו מברייתא שאמרו שבאשה סימן לולד (שהבא אחריו פטור מן הבכורה), הוא או שפיר או שליא, ואילו בבהמה שפיר לא מהני לה לפטור הבא אחריה מן הבכורה. והניחא אם נאמר דבצלול מחלוקת, י"ל דבאמת אינו ולד, ורק באשה נתרבה מהפסוק שעוֹר לחודיה הוי ולד, אבל אם נאמר שבעכור מחלוקת, א"כ לר' יהושע הוי ולד אינו מחמת ריבוי הקרא - אלא משום שחשוב שהיה כאן ולד ונימוח ולכן הוא עכור, א"כ גם בבהמה נאמר כן. ותירץ על זה רב נחמן, דר' יהושע מסופק בעכור, האם הוי ולד או לא, ולכך באשה שהוא ספק ממון לקולא לכהן, פסק דהוא ולד והבא אחריו פטור. ואילו גבי בהמה דהוא ספק איסור גיזה ועבודה בבכור, פסק לחומרא דאינו ולד.

[3] מבואר בסוגיא דדין עכור ודין מלא בשר הוא דין אחד, ובפרט לדברי התוס' (בד"ה מחלוקת) דעכור וצלול, הוא בשר עכור ובשר צלול.

[4] כלומר, שנותנים לה י"ד ימי טומאה, ורק כ"ו ימי טוהר, דאם ילדה זכר, שמא הסנדל נקבה וכן אם ילדה נקבה שמא הוא זכר. דבר אחר, נפ"מ אם ילדה אפי' נקבה קודם השקיעה, וסנדל אחרי, חוששת לשני הזמנים לקולא ולחומרא.