[1] כתיקונו, דהיינו דרך ראשו, ובזה מיירי האמוראים דלהלן. אולם אם יצא גם מסורס - דהיינו שיצא דרך רגליו לכו"ע בעינן לפחות שיצא רובו.

[2] נפ"מ כשיצא מקצתו ביום אחד והשאר ביום אחר, והנידון האם לטמאה לידה מהיום הראשון או היום השני.

[3] נפ"מ ביולדת תאומים ויצא מקצת הנפל באופנים דלהלן, ויצא אחיו כולו, ושוב יצא שארית הנפל, והנידון האם יש כאן חיוב בכורה לחי או לא. - וזה הנפ"מ במחותך. אולם ביצא שלם, צייר רש"י הנפ"מ במעוברת תאומים, ובחדש השביעי (ע' מהרש"א) הוציא הנפל ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו, דאם נאמר דהראש פוטר בנפלים - אין אחיו שנולד לתשעה בכור. ואם אין הראש פוטר בנפלים - אחיו שנולד לתשעה הוי בכור, וכך ס"ל לשמואל.

[4] רב פפא מעמיד את מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן לגבי יצא מחותך במחלוקת תנאים, וז"ל הברייתא: יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד, ר' יוסי אומר משיצא כתקונו. ומפרש רב פפא את דעת ת"ק: דאם יצא גם מחותך וגם מסורס - עד שיצא רובו, ומזה יש לדייק דאם יצא מחותך כתיקונו - הראש פוטר, וכדעת ר' יוחנן דלעיל (דמחלוקת ר"י ור"א מיירי ביצא מחותך כתיקונו). ור' יוסי קאי על עיקר הברייתא (ולא על הדיוק), ואמר דלא סגי במחותך ובמסורס ברובו אלא בעינן שיצא כתיקונו. ועל זה מקשה רב זביד, דא"כ יוצא לדברי ר"פ בדעת ר' יוסי, שבמסורס (שאינו כתיקונו) לא מהני אפי' רובו עד שיצא כולו, וקשה דבכל מקום אמרינן רובו ככולו.

[5] רב זביד מפרש שדברי ר' יוסי קאי על הדיוק של ת"ק שאמר "הא כתקנו הראש פוטר - אפי' שהוא מחותך", ופליג ר' יוסי וס"ל שדוקא כשיצא "כתקונו לחיים" - הראש פוטר, פי', שיצא כעין חי שהוא שלם (וכדעת ר"א), אולם כשיצא מחותך אפי' אם יצא כתקנו אין הראש פוטר עד שיצא רובו. וה"ה דאם יצא גם מסורס סגי ברובו.

[6] תוס' מפרשים אליבא דרב זביד שר' יוסי בא להקל, וה"ק: לא כדבעי ת"ק לכל ראשו אלא סגי ברוב ראשו.

[7] וזה דינו של ר' יהושע בן לוי, שאזלינן בתר הרוב, ורוב נשים שהוחזקו לנו מעוברות יולדות ולד ואינם יולדות רוח, ולכן נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה כספק זכר ונקבה וכדלהלן, ומביאה קרבן לידה ונאכל.

[8] פי', שנותנים לה י"ד ימי טומאה דנקבה, וימי טוהר דזכר - ר"ל עד תשלום מ' יום, והם כ"ו ימים.

[9] פי', נותנים לה י"ד ימי טומאה דנקבה, ואין נותנים לה ימי טוהר בכלל לקולא, ואם תראה דם אחר י"ד ימים יושבת לנדתה. אולם נותנים לה ימי טוהר דזכר ודנקבה לחומרא, וכגון: ראתה ביום ל"ד וראתה שוב ביום מ"א, אם נאמר שאין לה ימי טוהר בכלל, הראיה שביום מ"א דינה כזבה קטנה ששומרת יום כנגד יום וטובלת ביום מ"ב לערב וטהורה. אולם לחומרא נותנים לה ימי טוהר, ומספקינן שמא ילדה זכר והראיה שהיתה ביום ל"ד אינה כלום, והראיה שביום מ"א היא ראית נדה, ומקולקלת עד יום מ"ח שמא נדה היא. וכן יש לחומרא זו מצד ספק נקבה כשראתה ביום ע"ד וראתה שום ביום פ"א, שמקולקלת למנינה עד יום פ"ח מחמת הספק הנ"ל.

[10] בשבוע זה היא אסורה לשמש, דשמא יולדת זכר היא שיש לה ז' ימי טומאה.

[11] בשבוע זה היא אסורה לשמש, דשמא יולדת נקבה היא שיש לה י"ד ימי טומאה.

[12] בשבוע זה היא אסורה לשמש, דשמא יולדת נקבה כשהיא כבר זבה גדולה, שצריכה למנות אחר ימי לידתה ז' נקיים - והיינו כל השבוע השלישי, וכמ"ד דאין ימי לידתה עולים לה לימי זיבתה.

[13] בשבוע זה היא אסורה לשמש, דאין הדמים שלה חשובים לדם טוהר, דשמא ילדה קודם הרבה זמן וכבר כלו לה ימי טהרה, וכיון שרואה דם בשבוע זה אולי הוא דם נדה ולא דם טוהר.

[14] בשבוע זה היא אסורה לשמש חוץ מהיום האחרון וכדלקמן, דבכל יום חוששים שמא הוא בתוך ימי נדה של שבוע הקודם, דיתכן שימי טוהר כלו לה באמצע השבוע הקודם, וא"כ לא התחילה להיות נדה אלא באמצעו או אפי' בסופו.

[15] ביום זה היא מותרת לשמש, דהא גם אם רק התחילה למנות ימי נדתה רק ביום האחרון, היא סופרת אותו ועוד ששה ימים משבוע זה, וביום השביעי לספירת נדתה לערב, שהוא ליל ז' בשבוע - אור ליום ל"ה, אז מותרת לשמש.

[16] גם בשבוע זה אסורה לשמש בכולו, דבכל יום חוששים שמא הוא בתוך ימי נדה של השבוע הקודם, דיתכן שימי טוהר כלו לה באמצע השבוע הקודם או בסופו. וזה הטעם שאסורה ג"כ לשמש בכל השבועות הנקיים. ואם תשאל שתשמש כל פעם ביום האחרון של השבועות הנקיים, דבאותו היום ודאי כלו ימי נדה. י"ל דבכל שבוע טמא יש לנו לספק שמא היא זבה גדולה, דאם היתה נדה בשבוע הרביעי, כשראתה כל השבוע השישי היא זבה גדולה, וצריכה שבעה נקיים שלמים דהיינו לכל השבוע השביעי, ואה"נ אם לא היתה רואה מיד בערב בליל א' דשבוע שמיני היתה יכולה למשש בו, אבל כיון שמיד ראתה אינה יכולה. ולשמש ביום שביעי עצמו אחר שטבלה ביום, אסור, וכדר"ש שאמר דאסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק - שתראה באותו היום ותסתור. וכן בכל השבועות הטמאים אח"כ יש לספק שמא היא נדה או זבה גדולה, דמתחילה אין אנו יודעים אם היתה הראיה דשבוע הרביעי ראיה של נדה או של ימי טוהר, וממילא יש ספק בשבוע שישי אם הוא של נדה או של זיבה, וכן הלאה וצריכה תמיד ז' נקיים.

[17] מבואר בגמ' לקמן דאין צורך למנות לשבוע זה, אלא משום שאמר שבוע ט' טמא הזכיר גם ששבוע י' הוא טהור.

[18] באמיתות מבואר בגמ' לקמן (דף ל.) דיש עוד הרבה טבילות דלא חשיב.

[19] ובקצרה, לב"ש מטבילין לה פ' טבילות בכל לילה, דבכל לילה יש לחוש אולי היא מסיימת את השמונים ימי טוהר שלה (ודעת ב"ש דטבולת יום ארוך צריכה טבילה באחרונה, וכל החשבון בגמ' בשבועות הוא כדי לבאר גם אליבא דב"ה - תוד"ה בשבוע). ועוד מטבילים לה י"ד טבילות ביממא, בשבוע השני שמא היא יולדת זכר בזוב, ובשבוע השלישי שמא היא יולדת נקבה בזוב. ועוד טבילה אחת בלילה הראשון שבאה לפנינו, (ומיירי שבאה בבין השמשות), סך הכל הוא צ"ה טבילות. [ובין ב"ש ובין ב"ה סוברים דטבילה בזמנה מצוה, ולכן כל פעם מיד שיש לנו ספק שמא עתה היא זמן טבילתה מיד מטבילים לה].

[20] בשבוע זה מטבילין אותה ז' טבילות בלילה, דאולי יולדת זכר היא ובכל לילה יש לנו להסתפק שמא היום עבר שבעה ימים מלידתה. ומה שאמר שבוע, אינו מדוייק כ"כ דהיות שהטבילה הראשונה שמיירי כאן היא בליל יום השני (דבליל היום הראשון עדיין לא היתה לפנינו - לפי ההו"א, ולפי המסקנא שמיירי שכן באה לפנינו בלילה ראשון - הא חשיב לה טבילה נפרדת), וא"כ יש לנו ששה טבילות משבוע ראשון וטבילה שביעית משבוע שני. (אולם הטבילות דיממא הם שבעה בשבוע כפשוטו - תוד"ה בשבוע).

[21] הסיקה הגמ' שבלילה שקודם יום זה מטבילין לה עוד טבילה והיא הנקראת "טבילה יתירתא" - הטבילה ה95 לב"ש. וכן היא הטבילה ה29 לב"ה, אלא שב"ה לא מחשיבים לה לפירש"י כאן, משום שהיא טבילה חדא בשבוע. ותמהו התוס' (בד"ה עשרים), דאינה חדא בשבוע דהא כל השבוע הראשון מטבילים אותה בלילה. ופירשו כמו פירש"י בתשובתו שכן חשבינן לה, אלא שלא מחשיבים לטבילה האחרונה שבשבוע השלישי, שבאמיתות היא בליל השבוע הרביעי, דכבר נתבאר שכל הטבילות שבלילה שבכל שבוע הם לא בליל אותו יום אלא במוצאי אותו היום, וא"כ הטבילה שאחר יום שביעי היא באמת כבר בשבוע הבא, וכיון שלב"ה לא טובלת בשבוע הרביעי, לא מחשיבים לטבילה הראשונה שבו. עוד הקשתה הגמ' (דף ל.), דיש להטביל ביום זה ביום מדין שמא היא שומרת יום כנגד יום בו, ותירצה דבזבה קטנה לא מיירי, אבל אה"נ דצריך להטביל לה.

[22] בשבוע זה מטבילין לה בכל לילה ז' פעמים דשמא מסיימת עתה י"ד ימי לידה לנקבה. ועוד מטבילין לה ז' טבילות ביום, דשמא היא יולדת זכר בזוב ומסיימת עתה גם ז' נקיים.

[23] בשבוע זה לב"ה מטבילין לה ז' פעמים ביממא בלבד, דשמא היא יולדת נקבה בזוב, ובכל יום מימי השבוע יש לנו להסתפק שהיא מסיימת לשבעה נקיים. אולם בלילה אין מטבילין לב"ה דאין טבולת יום ארוך צריכה טבילה בסופה. אולם לב"ש מטבילין בכל הפ' יום גם בלילה משום טבולת יום ארוך, וא"כ גם בשבוע זה יש להטבילה שוב בכל לילה. ונמצא עד עתה לב"ה כ"ח טבילות.

[24] בשבוע זה לב"ה מטבילין לה כל לילה ולילה דלמא הוא סוף ימי נדתה שראתה בשבוע הקודם, סך הכל ל"ה טבילות. ומבואר בגמ' (דף ל.) דחשבינן לב"ה רק לטבילות שקודם תשמיש - שהיה ביום ל"ה, דאל"כ הרי מטעם זה יש להטבילה בכל יום בכל השבועות הנקיים שלה, דשמא כל יום הוא סוף נדה.