נדה דף כח. א

מת שנשרף תוך הבית, והיו פתחי הבית נעולים, מה דין הפתחים הגדולים (-ד' טפחים),
והקטנים (-הפחותים מד' טפחים)?

כששלדתו קיימת [1] כשאין שלדתו קיימת
לריש לקיש [2] פתחים גדולים: טמאים
פתחים קטנים: טהורים
טהורים
לר' יוחנן [3] טמאים

המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה (שניכרים בהן צורת האצבעות) מה דינה?

לענין ימי טומאה וקרבן לענין ימי טהרה
לסתמא דגמ' טמאה לידה ומביאה קרבן נותנים לה ימי טהרה [4]
לרב חסדא ורבה בר רב הונא טמאה לידה ומביאה קרבן אין נותנים לה ימי טהרה [5]

הוציא עובר את ידו והחזירה מה דין אמו?

לענין ימי טומאה לענין ימי טהרה
מדאורייתא אין לה אין לה
מדרבנן יש לה אין לה

נדה דף כח.: א

טומטום ואנדרוגינוס [6] שראו לובן או אודם, מה דינם?

ראו או לובן או אודם ראו לובן ואודם כאחד נטמאו בשאר טומאות
לענין לשרוף תרומה אין שורפין רק תולין שורפין שורפין
לענין קרבן על טומאת מקדש וקדשיו לרב אין מביאין [7] אין מביאין מביאין
לעולא לר"ע מביאין [8]
לר"א אין מביאין
-------------------------------------------------

[1] מבואר בגמ' ג' אופנים כיצד הציור במת שנשרף ושלדתו קיימת, לאביי מיירי שנשרף תוך עור קטבלא קשה, והיה העור בצורת האדם ודפוסו ולכן גם אחר שנשרף יש לו צורת אברים (- תוד"ה שנשרף). ולרבא מיירי באופן שנשרף על אבן שיִש שיֵש לה מחיצות סביבותיה. ורבינא ס"ל שמיירי שרק נחרך, שבאופן זה עדיין שלדתו קיימת.

[2] ר"ל ס"ל דמת שרוף ואין שלדתו קיימת טהור, היות שנתבלבלה צורתו. אולם כששלדתו קיימת - בפתחים גדולים טמא, אפי' שכל הפתחים נעולים - טמא גם תחת המשקוף ולחוץ, ומשום גזירה דרבנן. אלא שזה דוקא בפתחים גדולים שיתכן שיוציאו למת משם, לכך גזרו טומאה, אבל בפתחים קטנים שודאי שלא יוציאו אותו משם אינם טמאים.

[3] ר"י ס"ל דגם מת שנתבלבלה צורת ג"כ הדין שמטמא, ולכך כשאין שלדתו קיימת טמאים פתחי הבית ואפי פתחים קטנים, דהרי הוא ראוי לצאת גם משום. אולם כששלדתו קיימת לא גזרו על הפתחים הקטנים, כיון שודאי שלא יצא משם.

[4] בפשטות משמע שרב חסדא ורבה בר רב הונא חידשו שאין לה ימי טהרה, וכן פירש רש"י לעיל (דף יח. בד"ה אמו טמאה לידה), בדברי ר' יוחנן שמנה ג' משניות וברייתות שאומרות שאזלינן בתר הרוב לגמי טומאת אשה, ואחת מהן המפלת יד חתוכה שדנים לה כלידה ודאית לעינן ימי טומאה ולענין ימי טהרה. וכן הרמב"ם השמיט את דברי רב חסדא ורבה, וביאר בלקוטי הלכות שטעמו משום שפסק כסתמא דגמ' וכר' יוחנן הנ"ל.

[5] דחיישינן שמא "הרחיקה לידתה" - ר"ל דשמא יצא הולד לאברים כבר מזמן - וכלו לה ימי טהרה קודם, ולכך אם תראה דם בתוך ימי טוהר טמאה ספק נדה ודינה כדין טועה, לענין שאם תראה שוב תוך ח' ימים (וכגון שראיה ראשונה היתה ביום הל"ד והשניה ביום מ"א - אחר ששלמו מ' יום) היא מקולקלת למנינה, דספק לנו אם הוא דם נדה או דם זיבה וסגי בשמירת יום אחד כנגד יום, ומחמירים עליה.

[6] הנה יש ג' שיטות באנדרוגינוס: א) שהוא זכר ודאי. ב) שהוא בריה בפני עצמה לא זכר ולא נקבה. ג) שהוא ספק זכר ספק נקבה. וביאור התוס' (ד"ה אמר) דע"כ דרב ס"ל כשיטה השלישית דאנדרוגינוס הוא ספק זכר ספק נקבה, ולכך ספק אם מטמא בלובן או באודם, דאם הוא זכר ודאי מטמא רק בלובן, ואם הוא בריה בפני עצמה אינו מטמא לא בלובן ולא באודם.

[7] רב יליף מדכתיב "מזכר ועד נקבה תשלחו" - דדוקא זכר ודאי ונקבה ודאית תשלחו, ואם בכל אופן נכנסו מביאים קרבן. אולם טומטום ואנדרוגינוס -שאינם ודאים, אם נכנסו אינם מביאים קרבן.

[8] עולא חולק על דרשתו של רב, וס"ל שדין זה בטומטום ואנדרוגינוס תלוי במחלוקת ר"א ור"ע, שנחלקו בנטמא ואינו יודע אם נטמא משרץ או מנבלה, דלר"א פטור מקרבן דלא חשיב ש"נודע לו חטאתו", ולר"ע חייב קרבן. וה"ה כאן אינו מביא קרבן לר"א עד שיוודע לו אם הוא נטמא מאודם או מלובן. ור"ע ס"ל דמביא קרבן גם באופן שאינו יודע ממה נטמא.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף