[1] והגם שמת אסור בהנאה ולכאורה גם עורו, מ"מ טומאה חמירא להו יותר - כן תירצו תוס' (בד"ה שמא) בתי' הראשון. ובתי' השני כתבו, דאין איסור הנאה בעור, דהא כל הלימוד לאיסור הנאה הוא מעגלה ערופה ועגלה ערופה עצמה אין אסור עורה דהרי היא נלמדת מקדשים - וקדשים עורן מותר אחר זריקה.

[2] ודין ש"ז דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו, ולכן צריך עוד לימודים. אולם הקשו התוס' (בעמוד ב' בד"ה כי), דאיכא מ"ד דש"ז מטמאת במשא, ולפ"ז למה צריך לנו לימוד על משא. ותירצו, דדוקא כשכבר טמא בזיבה טמאה הש"ז שלו (גם בלא צחצוחי זיבה) גם במשא (ומק"ו), אבל באדם רגיל שאינו זב לא.

[3] לשון הפסוק (ויקרא טו:ב) "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא". ובטומאת משא לא מצינו חילוק שיטמא רק אדם ולא בגדים שעליו.

[4] לשון הפסוק (שם:לג) "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה". ומקשה הגמ' דאחרי שלמדנו מפסוק זה שהוקש הזב לזובו, יש ללמוד את כל הדינים מהיקש זה, דכמו שזב מטמא במגע ובמשא אדם ובגדים שעליו, כן זובו מטמא, וא"כ הפסוק "זוֹבוֹ טָמֵא" מיותר. ומתרצת הגמ' דקרא ד"וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ" - צריך למנינא, והיינו אומרים דזובו דומיא דשעיר המשתלח שמטמא אחרים והוא עצמו טהור, קמ"ל "זוֹבוֹ טָמֵא" - שהזוב עצמו טמא, ואחר שאנו יודעים כבר שטמא רק שלא יודעים כמה, שפיר ילפינן מהיקש זב לזובו, שמטמא במגע ובמשא לטמא אדם ובגדים שעליו.

[5] לשון הפסוק (ויקרא טו:ח) "וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב", ומזה שכתוב "בַּטָּהוֹר" למדנו שצריך דוקא שיגע, ולא דומה לרוק דיבמה שמועיל גם בלא נגיעה. ומה-ו' ד"וְכִי יָרֹק" למדנו לרבות לכיחו וניעור ומי האף שלו שטמאים.

[6] פי', שאפי' שלא נגע הרוק באדם בעצמו אלא באיזה כלי שהיה בידו, ועתה נמצא שהטהור נושא את הרוק בכלי זה - נטמא, וזה טומאת משא. וממילא ילפינן לטמא גם בגדים שעליו, כדין טומאת משא.

[7] דהיינו הגם שבמקום אחר - מגע נבילה - מצאנו שטמא במגע לטמא אדם ולא בגדים שעליו, כאן טמאתי לך יותר - לטמא במגע את האדם והבגדים שעליו. ואין לומר טהרה שטהרתי לך במקום אחר - שרץ - שטמא במגע ולא במשא, ואילו כאן טמא גם במשא, אולם מגעו כנבלה לטמא אדם ולא בגדים שעליו. זה אינו, דא"כ היה אומר הכתוב "באדם" מזה שאמר "בטהור" ש"מ תרתי. דהיינו טומאת משא נלמד מייתור ב' ד"בַּטָּהוֹר", ומזה שכתב "טָּהוֹר" ולא כתב אדם, ילפינן שגם במגע מטמא בגדים שעליו.

[8] אכן דמעת עינו, אינה נגררת לפה. והגם שאם כחלו לו את עינו ברעל, יכול לגוררו דרך פיו, מ"מ את הדמעות עצמם אינו יכול - ולכן לא חשיב דמעת עינו. (ומצד עצמה אינה מטמאה דאינה מעין).

[9] שמטמאים רק אוכלים ומשקים ולא אדם במגע, (אמנם מטמאים לאדם מדרבנן אם אכלם).

[10] שמטמאים אדם וכלים במגע.