[1] וילפינן לה מדכתיב (ויקרא יא:לח) "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא", ודייקינן מ"טָמֵא הוּא" - דהזרע לבדו טמא דוקא, ואין הזרע עושה דבר אחר שהוא כיוצא בו - דהיינו אוכל כמותו - טמא. אכן מדרבנן הסיקה הגמ' שאוכל מטמא אוכל.

[2] כלומר אם יש משקים עם האוכל, המשקים מטמאים את האוכל, דדוקא אוכל יבש אינו מטמא אוכל יבש מה"ת, אבל משקים מטמאים.

[3] כן מבואר ברש"י (בד"ה נוקמה), שפירש דכאן מיירי בשמן של תרומה דוקא, אבל אם היה מדובר בשמן של מנחות דינו ששלישי עושה רביעי. [אכן זו שיטת ר"מ (בסוטה כט:), ואילו חכמים פליגי עליה. והתוס' נקטו כדעת חכמים].

[4] וגם באופן זה יש תוספת בדברי ר"ע על דברי ר' חנינא, דאף שר' חנינא מיירי בבשר ראשון הנשרף עם בשר שהוא שלישי, וחידש שאף שגורם לו להיות שני מותר לשורפם יחד. מ"מ יש חידוש בדברי ר"ע דאף שהשמן הזה היה רק פסול ממגע טבול יום ולא מטמא, ועתה כשנוגע בנר שהוא ראשון נעשה שני ומטמא, ומשנה אותו מפסול לטמא - מותר לשורפם יחם.

[5] פי', אם מדברים על בשר שטמא בשלישי עם בשר הטמא בראשון ושניהם מה"ת, י"ל דאף שמוסיף בטומאתו מ"מ שרי למיעבד הכי כיון ששניהם טמאים מה"ת, משא"כ גבי תרומה טמאה עם הטהורה שהוא טהור עם טמא, ומנין להתיר זאת.

[6] פי', דמיירי בוולד טומאה דאורייתא עם בשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן (כגון כלי שנטמא במשקין, דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי ורבנן גזרו שיטמא ממשקים, ונגע הכלי הזה בבשר - דהוי וולד וולד דרבנן), דמה"ת הוא שורף טמא עם טהור, ובכל אופן מותר לשורפם יחד כיון שעומדים לביעור, כך גם גבי תרומה טהורה עם טמאה.