[1] היינו דם ומים, כלומר דם הקרבנות והמים שהיו מדיחים בהם את הקרבנות. ומקום בית מטבחיא, הוא בעזרה כנגד הקיר הצפוני של המזבח החיצון ששם היו שוחטים ומדיחים את הקרבנות.

[2] לקמן מבואר שס"ל לשמואל בדעתו, שטומאת משקים היא מה"ת, ולכן לא היו יכולים חכמים לטהר אותם בעזרה. אולם לטמא אחרים מודה שמואל שהם רק דרבנן, ולכך גזרו רק בעלמא ולא בעזרה.

[3] אולם דם חולין חשוב נשפך כמים. ולא מבעיא דם דלא בעי כיסוי, אלא אפי' דם חיה ועוף דבעי כיסוי, נמי חשיב נשפך כמים. וביארו התוס' (בד"ה דם), דכל שלא צריך לקבל אותו בכלי כדם קדשים, חשוב נשפך כמים.

[4] ואף שלא יועיל הריצוי לענין להתיר הבשר באכילה, מ"מ מהני להתיר את זריקת הדם אף שנטמא הבשר. ואליבא דר' יהושע דס"ל דאם אין בשר - אין דם, כלומר שאסור לזרוק את הדם, וקמ"ל דציץ מרצה לענין טומאת הבשר ואפשר לזרוק את הדם. ותוס' (בד"ה על) הוסיפו, דיש נפ"מ אליבא דכו"ע לגבי הבשר שיצא ע"י ריצוי ציץ ממעילה, וגם שיכול לחול בו דין פיגול.

[5] והיינו אליבא דרב דס"ל שטהור אפי' מטומאת עצמו, אינו מרצה על הדם - דלא צריך. אולם לשמואל דטומאת משקים מה"ת, צריך ריצוי גם לדם.