PESACHIM 21 - Dedicated l'Iluy Nishmas Reb Aharon Dovid ben Elimelech Shmuel Kornfeld (Muncasz/Israel/New York), who passed away on 3 Av 5761, by his daughter, Shifra, and family. May his love for Torah and for Eretz Yisrael be preserved in all of his descendants.

פסחים דף כא. א

מה הדין חמץ בשעות דלהלן?

שעה רביעית שעה חמישית תחילת שעה ששית
לר' מאיר מותר באכילה ובהנאה שורפו
לר' יהודה מותר באכילה ובהנאה אסור באכילה ומותר בהנאה שורפו
לרבן
גמליאל
מותר באכילה ובהנאה חולין: אסור באכילה ומותר בהנאה
תרומה: מותר באכילה ובהנאה
שורפו

עד מתי מותר יכול אדם למכור את חמצו קודם הפסח? [תוד"ה רבי].

עד כדי שיכלה עד הזמן שעוד מותר באכילה דבר ששם בעליו עליו
לבית שמאי [1] מותר אסור אסור
לרבי
יהודה
לרש"י [2] מותר אסור אסור
לתוס' [3] מותר מותר אסור
לבית הלל מותר מותר מותר

פסחים דף כא: א

מה דין להנות מחמץ הנשרף בשעת שריפתו ולאחר מכאן? [תוד"ה בהדי].

בשעת שריפתו אחר שנעשה אפר
לר' יהודה - שביעורו רק בשריפה אסור [4] מותר [5]
לחכמים - דאף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אסור אסור

פסחים דף כא: א

כשהתורה כותבת בלשונות דלהלן, האם מתכוונת לאסור בהנאה?

"לא יֵאָכֵל" "לא יֹאכַל" "לא תֹאכַל" "לא תֹאכְלוּ" [6]
לחזקיה אסור בהנאה [7] מותר בהנאה
לר' אבהו אסור בהנאה [8]

ישראל שיש לו נבלה מה יעשה עמה?

לגר תושב לעכו"ם
לתת אותה [9] מותר לר' יהודה: אסור
לר' מאיר: מותר
למכור אותה לר' יהודה: אסור [10]
לר' מאיר: מותר
מותר
-------------------------------------------------

[1] סברת ב"ש, שחמץ צריך לבערו מן העולם שלא יהיה קיים, ולכן אסור למוכרו לנכרי באופן שיהיה קיים בפסח, וצריך לדאוג שיתבער או יאכל קודם הפסח.

[2] לרש"י ר' יהודה ג"כ ס"ל כשיטת ב"ש, ולכן אמר שאסור למכור כותח הבבלי (שיש בו פירורי לחם) לגוי כל שלשים יום קודם הפסח - כיון שאינו נגמר אלא לזמן מרובה. ומאימתי שמתחילים לדרוש בהלכות הפסח חלה עליו אזהרת פסח, וצריך לדאוג שיהיה החמץ שלו מבוער בפסח.

[3] תוס' מחדשים שסברת ר' יהודה כב"ה, אלא שבענין כותח מחמיר מחמת ששמו עליו, ושלא יאמרו שמכרו לגוי בפסח.

[4] וזה חידוש המשנה שאמרה "לא יסיק בו תנור וכירים". וע' בתוס' לעיל (דף ה. ד"ה ואומר) שלמדו שהוא איסור דרבנן.

[5] ביארו התוס', דכיון שלר' יהודה ביעור חמץ הוא בשריפה, א"כ דין חמץ הוא מהנשרפים שמותרים בהנאת אפרן, ולא כדין הנקברים שאסורים בהנאה.

[6] כתבו התוס' (בד"ה כל), דכיון שלימודו של ר' אבהו לקמן בסוגיא מהא דכתיב "לא תאכלו", והכריח ר' אבהו שלשון זו כוללת איסור אכילה, א"כ דוקא לשונות אלו "לא יאכל" ו"לא תאכל" נלמדות מלשון זו, אולם לשון "כי כל אוכל" וגו' למשל, אינו נלמד מלשון זו לאסור הנאה.

[7] למד חזקיה, מזה שהכתיב הוא "לא יֹאכַל" והקרי הוא "לא יֵאָכֵל", משמע שבא לומר שלא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה, דהא סתם הנאה מביאה לידי אכילה, שלוקח בדמים דברי מאכל.

[8] ר' אבהו מכריח בהמשך הסוגיא, שכשאמרה תורה לשון איסור אכילה כוונתה גם לכלול איסור הנאה. ובאחרונים נאמרו בזה ב' צדדים בביאור סברתו, האם הוא כפשוטו שלשון אכילה הוא לאו דוקא וכולל כל הנאה, או שכיון שגם אכילה היא אחת מצורות ההנאה וכיון שהיא נאסרה ש"מ שנאסר להנות. ונקטה תורה איסור אכילה, משום שהיא ההנאה העיקרית וראש לכל ההנאות.

[9] לכו"ע עדיף לתת אותה לגר מאשר למכור אותה לנכרי. ור' מאיר יליף לה מהא דכתיב "או", ור' יהודה יליף לה מסברא - דכיון שגר אתה מצוה להחיותו הרי שנתינה לו קודמת למכירה לגר.

[10] ס"ל לר' יהודה דדברים ככתבן - לגר בנתינה ולגוי במכירה, ולא להיפך.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף