[1] דכיון שהנכסים משועבדים אליו, מוציא המלוה את הנכסים מיד הלקוחות. ולא רק לאביי דס"ל דלמפרע הוא גובה וחשוב הוא הבעלים בשעת המכירה - למפרע, אלא אפי' לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה, מ"מ אלים שעבוד המלוה להוציא מיד הלקוחות.

[2] ולא רק לאביי דס"ל דלמפרע הוא גובה, ומתברר שהקדיש הלוה מה שלא שלו, אלא גם לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה, מ"מ כיון שהנכסים משועבדים למלוה, הרי שיצאו מרשות הלוה ואין אדם יכול להקדיש או למכור דבר שלא ברשותו. אכן לכו"ע צריך המלוה לתת דבר מועט להקדש, והוא מטעם גזירה "שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון". והגם דבעלמא אמרינן הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד", י"ל דלא בכל הקדש קא מיירי, אלא דוקא בקדושת הגוף למזבח או בקונמות או באיסורי הנאה, אבל קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד.

[3] כלומר, אם לבסוף הגיע לידי גביית הקרקע, שלא נתן לו הלוה דמים, ונמצאת הקרקע - לדעת אביי - של המלוה משעת הלואה (ע' בנתיבות המשפט סימן קצ"ט ס"ק ב', כיצד חל הקנין מאז), לכך אפי' אם עתה חוזר בו המלוה מהמכירה או מהקדש, לא מהני חזרתו, והמכירה וההקדש חלים, כי מתברר למפרע שהיה שלו באותה שעה שמכר והקדיש.

[4] פי', דס"ל לרבא דמזה שהיה יכול הלוה להגבות לו דמים, ש"מ שלא היתה הקרקע שלו - אלא משעה שהחליט הלוה להגבות לו את הקרקע ולא דמים. וכיון שכן, הרי שלא היה למלוה כח בקרקע למפרע, ומה שמכר או הקדיש לאו כלום הוא ויכול לחזור בו מזה.

[5] דכיון שלמפרע הוא גובה, מתברר שהיה החמץ של הנכרי בפסח, ומותר לישראל לקנות מהנכרי את החמץ, ולא חשיב חמץ שעבר עליו הפסח שנאסר. ואפי' שהיה הישראל חייב באחריות החמץ, כלומר אם היה החמץ ניזוק בביתו, היה צריך הישראל לתת את חובו לנכרי. מ"מ לא חשיב כאילו קיבל הישראל אחריות על חמץ הנכרי, שמבואר לעיל (דף ה:) שעובר הישראל ב"בל יראה" ו"בל ימצא", דשאני התם שהוא מקבל אחריות בפירוש על החמץ של הנכרי, משא"כ כאן שלא קיבל אחריות, אלא ממילא אם ינזק החמץ יצטרך לתת הישראל לנכרי את חובו הראשון, ולכך אינו חשוב אחריות.

[6] דכיון שרק מכאן ולהבא הוא גובה, הרי שהיה החמץ ברשות הישראל בפסח ונאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

[7] בהו"א הבינה הגמ' דכיון שהוא ממושכן אצלו ובע"ח קונה משכון, לכן בזה גם רבא מודה שלא עובר הישראל. אכן למסקנא (בעמוד ב') מעמידה הגמ' שאמר לו הישראל שיהיה קנוי לו החמץ מעכשיו אם לא יפרע לו, לכך מודה רבא שקנאו העכו"ם למפרע.

[8] כתבו התוס' (בד"ה אלא), שנידון זה הוא בכה"ג שלא גבו את החמץ לבסוף, ולכך אינו קשור למחלוקת אביי ורבא.

[9] העמידה הגמ' דכו"ע ס"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה, וס"ל לת"ק דאף שהדין הוא שבע"ח קונה משכון, היינו בישראל מישראל, (שציותה תורה לישראל לעשות צדקה במשכונו לתת אותו ללוה להשתמש בו, ואם נאמר שלא קנה המלוה את המשכון, איך נקרא שעושה צדקה בדבר שלא שלו, אלא ודאי בע"ח קונה משכון), אבל ישראל מנכרי לא קרינן ביה "ולך תהיה צדקה" ולא קנה הישראל את משכון העכו"ם, ולכך לא עובר עליו, ומותר להנות ממנו אחר הפסח.

[10] דודאי לכו"ע אין כח בנכרי לקנות משכון של ישראל, וא"כ נמצא שנשאר החמץ של הישראל, ודינו כחמץ שעבר עליו הפסח. ומה שאמרה המשנה דידן ש"נכרי שהלוה את ישראל על חמצו - אחר הפסח מותר בהנאה", מיירי כשמשכן הישראל את חמצו וגם אמר לו "מעכשיו". ר"ל, שאמר הישראל לנכרי שאם לא יתן לו את מעותיו עד יום פלוני יהיה החמץ של הנכרי מעכשיו. שבאופן זה שגבה הנכרי לבסוף את החמץ, מתברר למפרע שהיה שלו משעה ראשונה.

[11] ס"ל לר"מ דאם מצינו שאפי' בנכסי ישראל חברו נתנה התורה כח לישראל לקנות משכון חברו ישראל, כ"ש שבמשכון עכו"ם יש כח לישראל לקנותו.

[12] כלומר אע"פ שאין שוה כלום מה שאכל, דתרומת חמץ בפסח אינה שוה כלום, מ"מ כיון שצריך לשלם לפי מדה ולא לפי דמים חייב. אכן בגמ' לקמן (דף לב.) יש נידון בפרט זה.

[13] אכן צריך לשלם גם מדין גזל, ויש נפ"מ בדבר כמבואר לקמן (שם).