[1] כגון כאן בקערות בפסח דלולא שגזר רב בפסח שמא יעשה במינו, היה הדין שמותר לבשל בהם אחר הפסח שלא במינו ולבטל את החמץ הבלוע בהם, מכיון דאיכא תרתי לטיבותא דגם נותן טעם לפגם וגם הוא משהו שלא במינו.

[2] דכיון שאין להם תקנה אם לא נתיר, חשיב כבדיעבד. ולא דמי לקדירה שאינה בת יומא שאסרנו גם בקדירת חרס אף שאין לה תקנה, דשם בלע איסור הרבה, אבל כאן שלא בלע אלא משהו, לכן יכול לבטל.

[3] הדין הוא שאסור לטוח את התנור באליה ולאפות בו פת, אפי' אם רוצה לאכול את הפת רק במלח, גזירה שמא יאכל אותו בכותח (-מאכל חלבי), אכן אם הסיק את התנור - מבואר בברייתא שמהני. אלא שיש תנאים בדבר וכדלהלן.

[4] ושונה דין התנור מדין הקדירות, דקדירות היסקן מבחוץ ולא נשרף מה שבלוע מבפנים - ויוצא לתוך המאכל, (ולכן אסר רב בקדירות של חרס), אולם תנור שהסקו מבפנים נשרף הכל יפה.

[5] היינו במים שנמצאים בכלי ראשון שהיה על האש, ולא מים שבכלי שני. [ונחלקו ראשונים, האם צריך שתהיה האש בוערת תחתיהם בשעת ההגעלה, הר"ח והריטב"א ס"ל שכן. והר"ן בשם הרמב"ן ס"ל שלא].

[6] מבואר בגמ' שיש שני סוגים, יש ירוקים שהם עשוים עם חומר הנקרא "צריף", שהוא גורם לכלי לבלוע יותר. ויש סוג שחורים ולבנים, שאינם עשוים מצריף. למעשה אין חילוק בין הכלים, ובכולם הוא אותו דין כדלהלן. גם מבואר שיש מהם שיש בהם "קרטופני" דהיינו חריצים, וגם בזה למעשה אין חילוק ומה שאסור אסור ומה שמותר מותר וכדלהלן.

[7] פי', כשהיו מבשלים בהם רואים שמבצבצת מהם זיעה, וזה מורה שהם בולעים (עד כדי כך שאפי' יוצא משקה החוצה), וכיון שהתורה העידה על כלי חרס "שאינו יוצא מידי דופיו לעולם", כלומר מחמת מה שנבלע בו אין יוצא הכלי חרס מהדופי שבו - דהיינו הקלקול שבו, (ע' מכתם שפירש כן). לעולם, כיון שבכל בישול ובישול הוא מוציא מעט, ולכן לעולם הוא אסור. וכתבו התוס' (בד"ה התורה), דאף שמצאנו להם תקנה ע"י שמחזירם לכבשן, מ"מ לא חשיב שיצא מידי דופיו - דהיינו קלקולו, דאחר הכבשן הוא פנים חדשות. אכן לענין טומאת תנור חרס, לא מועיל היסק התנור להחשיבו כפנים חדשות - ולפוטרו משבירה, משום דשאני תנור שרגיל תמיד להסיקו, לא חשיב בהיסק - ואפי' בהיסק גדול - פנים חדשות.