[1] הגם שגם רבנן מודים לגז"ש של רבי ד"חטא" "חטא" מתרומה, דהרי מגז"ש זו לומדים כמה דינים, מ"מ ס"ל שלענין מיתה יש גזה"כ שאי אפשר ללמוד מתרומה, משום שכתוב בתרומה "ומתו בו כי יחללוהו" ודרשינן "בו" בתרומה ולא בשאר דברים.

[2] הנה לשון הברייתא מוקשה הוא, דבתחילה אמרה הברייתא: "וחטאה בשגגה" - פרט למזיד (שפטור מקרבן). והלא דין הוא (וא"כ מה צריך פסוק), ומה שאר מצות שחייב בהן כרת - פוטר בהן את המזיד, מעילה שאין בה כרת - אינו דין שפטר את המזיד. (ודוחה הברייתא הק"ו, ושכן צריך את הפסוק:) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה - תאמר במעילה שחייב בה מיתה, תלמוד לומר "בשגגה" - פרט למזיד, ע"כ. ועל ברייתא זו קשה, שבתחילה עושה ק"ו ואומר שכרת חמור ממיתה, ובדחייה אומר להיפך: דהפירכא של הק"ו הוא, שמיתה חמורה. ועל זה נאמרו כמה תירוצים בגמ', כיצד הוא פירוש הדחייה.

[3] פי', דאה"נ גם בסיפא סובר התנא שכרת חמור ומיתה קלה, רק הפירכא לק"ו היא מזה שמצאנו חומרא אחרת במעילה, והיא שחייב מיתה אפי' בפחות מכזית, ואילו בשאר מצות לא חייב אפי' מיתה בידי שמים - שהיא קלה - בפחות מכזית.

[4] פי', מר בריה דרבנא מגיה את הברייתא, וס"ל שדחיית הק"ו באמת אינה מכח שמצאנו חומרא במיתה על כרת, דזה אינו, דודאי שאין כרת חמור, ובאמת הברייתא משובשת בסיפא בלשונה. והפירכא היא מזה שמצאנו חומרא במעילה שחייב בה גם על שאינו מתכוון. וה"פ, דהנה מצאנו בשאר מצות כגון באיסור שבת שאם נתכוון לחתוך דבר תלוש וחתך מחובר שהוא פטור אפי' מחטאת - דבעינן מלאכת מחשבת (ושוגג שחייב חטאת, זה כשעשה מלאכת מחשבת - רק שלא ידע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה), תאמר במעילה שאם רצה להתחמם בגיזי צמר חולין והתחמם לבסוף בגיזי עולה שיש בהם מעילה - שמעל וחייב קרבן, הרי שיש חומרא במעילה על פני שאר מצות, ואי אפשר ללמוד פטור קרבן ממזיד במעילה משאר מצות לולא הקרא.

[5] גם הוא מגיה את הברייתא כנ"ל, ומפרש את הפירכא שהחומרא במעילה לעומת שאר מצות - כגון שבת - ובדין מתעסק, שאם נתעסק להגביה את התלוש (כגון שנפל לו סכין לערוגה, והתכוון להגביהו ולא רצה לחתוך כלום), ולבסוף חתך מחובר - שפטור, כיון שלא נתעסק באיסור כלל. תאמר במעילה - שאפי' בכה"ג חייב. שאם נתעסק להכניס ידו לכלי ליטול ממנו חפץ - ולא נתכוון לסיכה כלל, ולבסוף היה בכלי שמן של קודש וסכה ידו בשמן קודש - הדין שמעל.

[6] נחלקו רש"י ותוס' בפירוש דבר זה, דלרש"י מדובר שהיו לפניו שני מינים אחד תלוש ואחד מחובר, והוא נתכוון לתלוּש ובהתעסקותו זזה ידו וחתך את המחובר, ומר בריה דרבנא פוטר באופן זה ולרב נחמן חייב. ומדויק מדברי רש"י, שאם היה לפניו רק מין אחד ורצה לחותכו כי סבר שהוא תלוש, וכשחתכו נתברר לו שהיה מחובר, ס"ל שלכו"ע חייב - דלא חשיב מתעסק, כיון שהתכוון למלאכת חתיכה של זה, ומה שלא ידע שהוא מחובר - זה שוגג. אכן התוס' (בד"ה נתכוין) חולקים, וס"ל שגם בכה"ג חשיב מתעסק ופטור.

[7] פי', הוא נתכוון להגביה סכין מתוך איזה ערוגה, ותוך כדי הגבהתו חתך את המחובר.

[8] ס"ל דכיון שסו"ס התכוון למעשה שעשה - דהיינו מעשה חתיכה, א"כ יש לחייבו. ורק כשלא התכוון כלל למעשה חתיכה אז יש לפטור.

[9] פי', שכבר היו חטים אלו ראוים להפרשת תרומה - קודם שנעשו חמץ.

[10] דהנה לכאורה יש סתירה, מצד אחד יש לדרוש מדכתיב "תתן לו" - ולא לאורו, כלומר שדבר שאינו ראוי אלא לשריפה וכילוי לא שייך בו נתינת תרומה. ומצד שני יש ברייתא האומרת, שאם תרם מדבר טמא על דבר טהור - בדיעבד תרומתו תרומה. ולא חוששים על מה שאינו ראוי אלא לשריפה. ותירץ רב נחמן בר יצחק, שהיכא שהיה לו שעת הכושר - שמאז שנתלש כבר נראה לחיוב תרומה, בזה אמרינן שתרומתו תרומה, ובענין חמץ דאמרינן שאין תרומתו תרומה, מיירי דוקא בחיטים שהוחמצו בעוד שהיו מחוברים שלא היתה להם שעת הכושר.

[11] ס"ל דהשינוי בין תרומה טמאה לכאן, שבטמאה עכ"פ שירייה ניכרין ומותרין לישראל, משא"כ בתרומת חמץ שאין שירייה ניכרין ומותרין לישראל.

[12] פי', המשקים אינם חשובים מחוברים לזג, אלא רק מופקדים בתוכו, כמשקה הנתון תוך כלי. וכיון שכן כשנטמא הזג הם לא נטמאו, וגם אינם נטמאים מחמת מה שהם נוגעים בזג, דאף שאוכל מטמא משקה, מ"מ עדיין אין להם שם משקים.

[13] דהנה לא יהיה מגע של המשקים בדבר הטמא, אלא רק אחר שהם יסחטו, ובשעה שהם יסחטו כבר יהיה בזגים פחות מכביצה, ולא יוכלו לטמא אותם.

[14] אבל לכתחילה לא, דאם תתיר כביצה בדיוק יבוא לעשות ביותר מכביצה. אבל בדיעבד כשר, כיון שאיך שנסחט נחסר מעט מכביצה.

[15] וחשובים מחוברים לזג ובלועים בו, וכשנטמא הזג מיד הם נטמאו, ולא מהני מידי, דהטומאה שכבר היתה ביין זה לאן תלך. ומה שמצאנו משנה (טהרות ג:ג) שאומרת שטמא מת שסחט זיתים וענבים אפי' כביצה טהור, הגם שהענבים נטמאים ממגע הטמא מת, (ולשיטת רב חסדא גם המשקה שבתוכם נטמא). י"ל דמיירי בענבים שאינם מוכשרים במשקה מקודם לקבל טומאה, והם נכשרין רק עתה ע"י הסחיטה - שהטיפה הראשונה שנסחטת מכשרת אותן, אבל אז כבר חסר משיעור כביצה. וע' טבלא הבאה.

[16] ומקשים תוס', דהרי בדברי רב חסדא מבואר שאם נחסרו הענבים מכביצה אינם מקבלים טומאה, ולדברי רש"י אלה מבואר שכן מקבלים. ותירץ ה"ר יוסף בתוס', שאה"נ שמקבלים טומאה, אבל הכשר אינם מקבלים, וכיון שרב חסדא מיירי בענבים שלא הוכשרו ורק עתה הם מתכשרים ע"י סחיטתו, לכך אם נחסרו מכביצה אינם מתכשרים וממילא אינם נטמאים.

[17] אכן מודים תוס' שמקבל טומאה מדרבנן, רק ס"ל שהפסוק שהביא רש"י "מכל האוכל" - ושדרשו ממנו בתורת כהנים שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, הוא אסמכתא בעלמא.

[18] פי', רב חסדא לשיטתו שאין תקנה לסחוט פחות פחות מכביצה, כיון שכבר נטמאו המשקין הבלועים בה ואין להם תקנה.

[19] פי', דאם תתיר לו לדורכם יש לחוש שמא יאכל מהם בעת שהוא דורך - ובאכילה ודאי הם אסורים כי הזג טמא.

[20] כן הוא לשיטת רש"י לקמן (דף לד.), אכן התוס' שם (בד"ה בשליקותא) חולקים, ומפרשים שמיירי בכה"ג שנשלקו קודם שנטמאו, דלכו"ע אסור לשולקם אחר שנטמאו דיש לחוש לתקלה.

[21] והחשש שמא יאכל אותם עד שישלקם, או תוך כדי שישלקם, כן הוא לפירש"י. ולפירוש התוס' הנ"ל, אין מחלוקת בין רב הונא לר' יוחנן, דרב הונא מיירי שלא נשלקו קודם שנטמאו ולכן הוא חושש, ואילו ר' יוחנן מיירי בנשלקו קודם שנטמאו, ולכן אין לחוש, כמבואר בתוס' רי"ד ורבנו דוד.