[1] ומדוקדק שדוקא בפניהם אסור, אבל בינו לבין עצמו מותר. והקשו התוס', במה שונה דין זה מדין משנתנו גבי "מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין וכו' נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם" - ומבואר שגם להולך עצמו אסור לשנות ממנהג המקום. ותירצו התוס', דמשנתנו מיירי במנהג חשוב שהונהג ע"פ ת"ח, ואילו בסוגיין דמיירי גבי "דברים המותרים" - שנהגו בני המדינה מעצמם.

[2] הסתפק ר"י האם רק מותר לאדם עצמו לנהוג היתר בפניהם, או שגם מותר לו להתיר לחכמים שבהם.

[3] אלא א"כ יכול לבוא מזה חורבא, כגון במעשה שבגמ' גבי בני חוזאי שנהגו להפריש חלה מאורז, שאמר רב יוסף שיאכל זר את חלתם - והם היו מסוגי האנשים שאינם לומדים שיש לחוש שאם נתיר להם מה שנהגו יבואו להתיר לגמרי, מ"מ אמר רב אשי שאם רובם אוכלים דגן יש לחוש שמא יעשו עיסה מאורז ודגן ויפרישו מהאורז על הדגן, ויש חיוב בדגן עצמו בחלה ויחשבו שיצאו ידי חובה ולא יצאו. וביארו התוס', דהגם שהם נוהגים במנהג זה מחמת חומרא וכנ"ל (וא"כ יודעים שאין עיקר הדין להפריש מאורז - ולכאורה אין לחוש לטעות), מ"מ יש לחוש לאלה שלא יודעים שהוא מחמת חומרא.

[4] דאין בזה מחלוקת כיון שבני בבל כפופין לבני א"י הסמוכים. והוסיפו תוס' (בד"ה כיון) בטעם הדבר, שבעניני איסור והיתר יש ללכת אחר בני א"י שלומדים תורה ברבים, ועוד דאוירא דא"י מחכים.

[5] ואם נוהגים בא"י קולא ובבבל חומרא, יכול לנהוג כקולא של א"י, וכמעשה שהביאו התוס' (בד"ה עבדינן).

[6] מיירי בכה"ג שאין מוכרעת ההלכה אצל אותו החכם, ורק נוהג כן מכיון שראה את רבו שנוהג היתר.

[7] ר"ע דורש מהא דכתיב (ויקרא כה:כ) "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", וקשה אם לא זורעים ודאי שאין מהיכן לאסוף, אלא ודאי שבא לאסור ספיחין - והיינו דברים שגדלים מאליהם.

[8] הקשו התוס' (בד"ה כל), דבמשנה בשביעית (פ"ט מ"א) איתא להיפך, דתנן התם "ר' שמעון אמור כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה". ואילו כאן מבואר שר"ש מודה שכל הספיחים אסורים ואדרבה בה להתיר ספיחי כרוב. ותירץ רבינו נסים, דמיירי בספיחי כרוב של ששית שנכנסו לשביעית ועבר עליהם שעת הביעור (שלשיטת תוס' לא דן ר"ש להתיר ספיחי כרוב אלא קודם הביעור), ובכל ספיחים בכה"ג מותרים כיון שהם ספיחי ששית, אולם בספיחי כרוב יש להחמיר כיון שהם מתחלפים בספיחי כרוב שגדלו בשביעית עצמה, כי דרך הכרוב לגדול הרבה בזמן מועט ואינו ניכר מה חדש ומה ישן.

[9] רש"י מפרש שמיירי בספחים אחר שעת הביעור (כלומר, אחר שעת הביעור הכללית שיש בשאר ירקות הדומים לכרוב) - שאותה בא ר"ע לאסור, אלא שנחלקו ר"ש ורבנן בדעתו, האם שונה דין ספיחי כרוב משאר ספיחים, דר"ש ס"ל דכיון שכרוב אינו כלה לחיה מהשדה ומתקיים כל ימות הגשמים (שאין שרשיו כלה בארץ), לכן לא אסרו בו. ואילו רבנן ס"ל שגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים. ולשיטת רש"י אין איסור ספיחים קודם שעת הביעור, אכן התוס' הרבו להקשות כמה קושיות על שיטתו. ופירש ר"ת, שכל הספיחים אסורים אפי' קודם שעת הביעור, אלא שספיחי כרוב הם דומים לאילן ולא לזרעים, ולכך ס"ל לר"ש שאין לגזור בספיחים קודם שעת הביעור, ורבנן גזרו בהם אטו שאר ספיחים.

[10] אביי למד דמה שאמרה המשנה "ואל ישנה מפני המחלוקת" - קאי רק ארישא שהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, שאסור לו להקל כבני מקומו - במקום החדש שבא - מפני המחלוקת. אבל להיפך צריך לשנות, כיון שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם.

[11] רבא מתרץ שבנידון משנתנו אין בו שינוי מחלוקת - במה שלא יעשה מלאכה ד"כמה בטלני בשוקא", ומבואר שאם היה שינוי מחלוקת - מותר לו לשנות אפי' לקולא. וע' בתוס' לקמן (דף נב. ד"ה ממקום), שביארו שדוקא אם אין איסור דאורייתא בדבר, כגון אם לקח עמו פירות שביעית ממקום שכלו וכו'.