[1] פי', אי לאו דדרשינן מקרא (דברים כג:יט) "לכל נדר" שאין אתנן חל על דבר שכבר נדור והוא קדוש - היה חל האתנן. אלא שהקשתה הגמ' איך היה חל האתנן - הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ותירץ רב אושעיא דמיירי בממנה זונה על פסחו, וס"ל לרב אושעיא שאדם משייר בקדושת הגוף של קרבן פסח כדי להמנות אחרים עליו, וכיון שכן אם מינה זונה באתננה על פסחו חל המינוי, והיה בדין שיאסר לולא הקרא.

[2] וכיון שכך היא דעת המקדיש את המעות, לכן אף שהמעות קדושים והפסח קדוש בכל אופן כשמשלם במעות לבעל הפסח כדי להתמנות על פסחו יוצאים המעות לחולין, כי שייר בשביל דבר זה בקדושתם.

[3] ואמר אביי שאילולא שהעמיד ר' אושעיא את המשנה כרבי - ושאדם משייר גם בפסח ולא רק במעות, היה הוא מעמיד את המשנה הזו כר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים - ולכך היה המינוי מועיל לעשות אתנן (והיה נאסר לולא הקרא).

[4] ובאופן שכבר נתן את קינו לכהנים להקריבו, וכדרב שמעיה שאמר חזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופרות.

[5] בהו"א הבינה הגמ' דהוא רק גזירה מדרבנן שמא יפשע מלטבול. ודחתה הגמ', דעל כרחך ס"ל לרב שטמא שרץ אפי' מדאורייתא לא שוחטים וזורקים עליו, ומביאה הגמ' לימוד על זה.