[1] פירשו התוס', שלא מיירי שבאמת מינה אותם מעיקרא (דזה פשיטא), אלא על הצד ד"שה לבית אבות לאו דאורייתא" נחשב כאילו מינה אותם קודם שחיטה, דאחר שחיטה ודאי אי אפשר למנות, דכבר השה הוא בשר לפנינו ואיך אפשר לזכות עליו.

[2] ודין זה הוא גם בשאר סעודות הרשות, שיכולים להחלק מטעם זה. וכתבו התוס' (ד"ה בני), דאם התנו שלא יוכלו להחלק, לא יכול להחלק בטעם של ידים יפות דמסתמא עד דעת זה התנו. אולם אם ממנה אחרים על פסחו יכולים להחלק אפי' אם התנו, דעל דעות שונות לא התנו.

[3] כלומר, אף שהמכירה לא חלה, וא"כ היה ראוי שהמעות יהיו חולין, בכל אופן קנסו את הקונה שיהיו המעות מעתה הקדש - ויפלו לנדבה, כי הוא זה שגורם שימכור לו המוכר.

[4] ס"ל לר' יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים ויכול למוכרן.