[1] והראיה דאם מיירי בשבת רגילה מאי שנא שנקט דוקא חרישה וקצירה הרי כל מלאכות אסורות, אלא שבא לומר שגם בששה ימים שאתה עובד בהם פעמים שאתה צריך לשבות בהם מחרישה וקצירה וזה בשנה השביעית.

[2] ולמסקנא הלימוד הוא, דאמרינן קצירה דומיא דחרישה, מה חרישה בכל מקום דינה שאם מצא חרוש אין מצוה לחרוש, וא"כ על כרחך שלא מדבר הפסוק בחרישה של מצוה, גם קצירה על כרחך שלא מדבר בקצירה של מצוה. וקצירת העומר תמיד היא קצירה של מצוה, דהא אפילו אם מצא קצור צריך לקצור ולהביא, ומזה למדנו שמה שצריך לשבות הוא דוקא מקצירה שאינה של מצוה, אבל קצירה של עומר דוחה שבת.

[3] דהיינו שיהיו ישראל מחזירים קרקעות שקנו זה מזה לבעליהן הראשונים.

[4] כתיב (ויקרא כה:ט-י) "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". וסובר ר' יהודה שדרשת תיבת "היא" הממעטת שלא חלה שנת היובל בכל ענין אלא רק אם עשה את דיניה, נדרשת על מקרא דלפניו ד"וקראתם דרור" - ללמד ששילוח עבדים מעכב, ולא על המקרא דלפני פניו דהיינו קרא ד"והעברת שופר תרועה", וכן לא על מקרא דלאחריו שהוא "ושבתם איש אל אחוזתו" - שאלו אינם מעכבים.

[5] ס"ל דאפשר לעולם בלא שחרור עבדים - דהיינו שלא יהיה עבדים בעולם, אבל אי אפשר לעולם שלא יהיה בו שופר לקיים בו מצות תקיעת שופר ביובל, ולכך תקיעת שופר מעכבת ושחרור עבדים לא מעכב. וה"ה ענין החזרת שדות אינו מוכרח, דיתכן שלא מכרו שדות בכל אותו היובל, ולכן גם דבר זה אינו מעכב. עוד טעם אמר ר' יוסי, שכיון שתקיעת שופר היא המצוה המסורה לב"ד היא מעכבת, משא"כ שילוח עבדים ושמיטת קרקעות שהוא דבר שתלוי בכל יחיד ויחיד ואינו מעכב.

[6] ס"ל שהפסוק "יובל הוא" נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, והיינו על כל הג' דינים יש מיעוט ד"היא" - שדוקא אם עשה את דיני היובל חל היובל.