[1] פי' תוס' שר' עקיבא חולק על ר' שמעון שאמר במכות [דף ה' סע"ב] שכמו ששנים אינם נהרגים עד שיוזמו שניהם, כך שלושה אינם נהרגים עד שיוזמו שלושתן, ובא ר' עקיבא לחלוק ולומר שההיקש לא בא לענין זה, דכיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם והשנים האלו זממו להרוג לכן חייבים מיתה.

[2] והכי קאמר ר"ע לר' שמעון, דמה שאתה לומד מהיקש זה לפטור את השלישי, לזה לא צריך היקש, דפשיטא שפטור, דאין דין עדים זוממים עד שיזומו כולם.

[3] עוד כתבו תוס' שאין לפרש שר' עקיבא גם כן מודה לר' שמעון שמקישים לקולא, ובא לחלוק ולומר שגם מקישים לחומרא, לענין אם נמצאו שלושתם זוממים ששלושתם ימותו ולא יוכל לומר השלישי שכבר נתקיימה העדות בשנים הראשונים ולא הצטרף, ובזה ר' שמעון חולק וסובר שרק אם העידו תוך כדי דבור אחד לשני הם מצטרפים אבל כשלא העידו תוך כדי דבור לא, [ור"ע ס"ל מחמת ההיקש הנ"ל, שמצטרף גם שלא תוך כדי דבור - ולכך קרי ליה נטפל]. זה אינו, דא"כ יוצא שר' עקיבא האומר: לא בא הכתוב להקל אלא להחמיר, באופן מסויים הוא מיקל יותר מר' שמעון, וכגון שבאו שלושה עדים בזה אחר זה (לא תוך כדי דבור) והוזמו שנים מהם, דלר' שמעון יומתו דאינם מצטרפים לשלישי ולא צריך להזמתו, ולר"ע לא יומתו עד שיוזמו כולם - מהרש"א.

[4] כמבואר בתד"ה בזמן, שגם בדיני ממונות תלוי לרבי בהתראה [אמנם לא התראה ממש דלא שייך בממון, אלא] ר"ל, ששואלים אותם אם באו לראות או באו להעיד.

[5] אפי' באופן שלא התרה הפסול, ולרבינא כך ס"ל גם לר' מאיר, ולכך מוציא שם רע באופן הזה הוא רק בשלושה משום שאי אפשר להגיע לדיני נפשות, וכל התביעה היא רק תביעת כתובה. ורבנן ס"ל כרבי שהיכא ששתק הקרוב או הפסול מלהתרות תתקיים העדות בשאר, וא"כ יש כאן דיני נפשות, ולכך צריך עשרים ושלושה. אמנם כתבו בתד"ה בזמן בסופו, שממשנה אחרת יש ללמוד שגם ר' יוסי מצריך התראה.

[6] ס"ל לרבא שאין אדם נפסל לעדות על ידי הודאת פיו, ולכך לא יכול להשים עצמו רשע, ולכן נהרג הרובע, דמחלקים לדיבורו ומאמינים לו לגבי חבירו שרבע, ולא מאמינים לו על עצמו שהיה זה לרצונו.

[7] ולתי' זה מה דאמרינן בחשוד על העריות כשר לעדות, מיירי שרק הוא גס בהן [ועל זה לבד יש חיוב מלקות דמלקין על יחוד חוץ מיחוד אשת איש], אולם לא חשוד ממש בעבירה שבזה לתי' זה לכו"ע פסול, והטעם שכיון שעובר על דעת קונו לתיאבון, חיישינן שכמו כן יעבור להעיד עדות שקר בשביל ממון.

[8] ורק ברביעה הזו בעצמה היה פסול אם היה נאמן לומר לרצוני (או שאנו יודעים בעדים שכך היה), היות שחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

[9] כגון שמעיד על עצמו שאנוס היה בחתימת שטר זה מחמת ממון (שזה רֶשע), בזה לתי' א' בתוס' לא אמרינן פלגינן, ולומר: שנאמינו שהיה אנוס אולם מחמת נפשות (שאין זה רֶשע). דרק בשני גופים הוא נאמן, כגון בסוגיין שאומר פלוני רבעני לרצוני, אמרינן פלגינן דיבורא - שנאמן שאותו פלוני באמת רבע איזה מישהו אבל לא נאמן לומר שרבע אותו.

[10] וביאור תוס' שעכ"פ במקרה הנ"ל שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים והשטר כשר, דכיון שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכל קיום שטרות הוא רק דרבנן, לא עבדינן בזה פלגינן כדי לפסול את השטר, ולומר: שהיה אנוס מחמת נפשות ולא מחמת ממון, אלא לא נאמן כלל לומר שהיה אנוס.