[1] ביארו התוס' (בד"ה יציאות) דמה שהתחיל כאן במלאכת הוצאה ולא התחיל כסדר הלכות שבת מערב שבת ושבת עצמה. הוא משום דמלאכת הוצאה היא חידוש - וחביבה על התנא להקדימה. ועוד דהוצאה היא דבר ההוה (-הרגיל). ועוד, שכיון שרוצה לומר את ההלכה דלא יצא החיט שהיא הלכה דע"ש, לכן הקדים לפרש מלאכת הוצאה.

[2] והקשו התוס', דלפ"ז למה מנה ב"שהן ארבע" לשבועות לשעבר, ואמר שהמשנה דלא כר' ישמעאל, לימא ד"שהן ארבע" - הוא אזרוק ולא אזרוק, שאין בזה להרע ולהטיב ותהיה משנתנו אליבא דכו"ע. ותירצו, דכיון שהמשנה בשבועות (דף יט:) מבארת להדיא דה"שהן ארבע" הם: אכלתי ולא אכלתי, אי אפשר לפרש באופן אחר.

[3] אין מתחייב אלא בידיעה תחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים, כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו הטומאה, ואכל קודש או נכנס למקדש, ולבסוף נודע לו שאכל קודש או שנכנס למקדש בטומאה. אלא שלפ"ז קשה, מדוע לא תני "העלמות שתים שהן ארבע" - דהא העיקר הם העלמות המחייבות אותו ולא הידיעות. ובזה נרויח גם מה שקשה - שלכאורה יש ח' ידיעות, כיון שיש לך למנות בד' אלו בכל אחד ב' ידיעות בתחלה ובסוף. ותירצו התוס' (בד"ה ידיעות), שיש להזכיר דוקא ידיעות, ללמדנו שאנו מונים דוקא לידיעות שבתחילה שהם חידוש כאן בטומאה שהם תנאי לקרבן משא"כ בכל התורה. א"נ דמונה לידיעות האחרונות דוקא - שהם המביאות אותו לקרבן.

[4] פירש"י (בד"ה שהן ארבע), דלהיות שמראה הוא לשון זכר לכן תני "שנים" - בלשון זכר. ולשון מראה ברבים אומרים "מראות". (הגם שמראות נראה כלשון נקבה, יש פעמים שאומר כן גם בלשון זכר, כגון שולחן שולחנות, חלון חלונות).

[5] על המקרה הזה העירו התוס' (בד"ה וכי), שרש"י לא פירש כפי שיטתו דלקמן (בדף ג. בד"ה לידי חיוב חטאת), ששם פירש שמונה במשנה בפטור אבל אסור דוקא את האופנים שיש בהם עקירות, ואילו כאן מנה רש"י פטור אבל אסור דהנחה.

[6] ומקשה הגמ': "והא יציאות קתני". ותירץ רב אשי, דהתנא קורא גם להכנסה בשם הוצאה. ורבא תירץ דרשויות קתני.

[7] ומקרה זה הוא פטור דאתי לידי חיוב חטאת לפירוש הריב"א (לקמן דף ג. בתוד"ה פטורי) שפירש שכיון שהעני עשה את פשיטת היד להוציא מבפנים לבחוץ (אף שלא עשה עקירה). אולם לפירש"י (שם) דבעינן דוקא עקירה כדי להיות בגדר פטור דאתי לידי חיוב חטאת, אי אפשר למנות למקרה זה - דהרי העני לא עקר.