[1] הביאו התוס' מהסוגיא לקמן (דף קז:) דכל מה שהתיר שמואל לצוד נחש בשבת הוא דוקא אליבא דר"ש דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מדאורייתא ואסור רק מדרבנן - ובמקום צער לא גזרו רבנן. אולם אליבא דר' יהודה דמלאכה שאצל"ג אסורה מדאורייתא, גם במקום צער - לא התירו. עוד ביארו התוס' (בד"ה הצד), דשמואל עצמו ס"ל כר' יהודה שאוסר לצוד נחש, ומה שאמר "בר מהני תלת" וכו', הוא אליבא דר"ש.

[2] הקשו התוס' (בד"ה פטורי), דאיך אפשר להחשיב למקרה זה, דהא היה כאן עקירה בלא הוצאה (או בלא הכנסה), ועקירה בלבד היא רק טלטול בעלמא (הגם שאסור מדרבנן), ואיך אפשר לקרוא לזה "פטורי דאתי לידי חיוב חטאת".

[3] עוד הקשו התוס', וז"ל: ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא, עכ"ל. פי', המשנה מתחלקת לד' בבות (כל בבא מתחלת בתיבת "פשט"), ב' בבות הראשונות הם כסדרן, ר"ל בבא הראשונה מונה ב' חיובים מדאורייתא של עני (בהכנסה ובהוצאה). וכן בבא השניה מונה ב' חיובים מדאורייתא של בעה"ב (בהוצאה והכנסה). אכן בבא השלישית לפירש"י, שהיא: "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה, או שנתן (בעה"ב) לתוכה והוציא (העני)" - היא מדברת על העני והעשיר ביחד, וכן בבא הרביעית.

[4] ומקשה הירושלמי, דבכל מקום מצינו ששנים שעשאוה פטורים, וכאן אתה מחייב רק באופן שעשאוה שנים. ומתרץ, דכיון שכך היתה עבודת הלוים, לכך חייב דוקא באופן זה. וביארו התוס', דאין זה באופן של "זה עוקר וזה מניח" - שפטור (אף אם היה כן במשכן), אלא כאן מיירי שמניח לתוך יד חברו ולא שחברו עושה את ההנחה.

[5] רש"י ביאר שטעם הפטור הוא, משום שידו אינה נחה ע"ג קרקע כמו שהגוף מונח ע"ג קרקע, לכן לא שייך גבי ידו עקירה (אם לא שעקר בידו ממש דבר מן הקרקע או מיד חברו). ומבואר לפ"ז דגם באופן שהגוף והיד נמצאים ברשות אחת, לא נחשב שעושה עקירה בידו, ואם הטעינו חברו אוכלים ומשקים על ידו ויצא עמם לא חשוב שעקר - ופטור.

[6] תוס' מפרשים הטעם, משום שידו גרירא אחר גופו, ולכן באופן משנתנו שידו של עני פשוטה לתוך הבית ונתן בעה"ב לתוכה והוציא העני, לא חשיב עקירה, כיון שידו בתר גופו נגררת - וכיון שגופו ברה"ר גם ידו חשובה ברה"ר. אבל אם יטעינו חברו אוכלים ומשקים על ידו, והוא וידו ברה"י ויוציאם לרה"י - הוי עקירה גמורה וחייב.

[7] והיינו קנסא בעלמא כיון שהוציאה משחשכה, אולם בהוציאה מבעו"י - שלא עשה איסור, מותר לו להחזירה כיון שאינה רשות בפני עצמה - ככרמלית - שנאמר שאסור לו להחזירה. ודייקה הגמ' מזה שלא תירצנו להיפך, דמבעו"י קנסו אותו שלא להחזירה, ומשחשכה לא קנסו - ומשום שאם נקנוס אותו יתכן שיבוא לאיסור דאורייתא, שיבוא לזרוק את מה שבידו מחמת הטורח להחזיק כל הזמן את ידו מלאה בחוץ, וכיון שעשה עקירה משחשכה וגם הניחה בזריקתו - הרי שעשה עקירה והנחה וחייב חטאת מדאורייתא. ומזה שלא תירצנו כן, תפשוט הא דבעי רב ביבי בר אביי, באחד שהדביק פת בתנור בשבת, האם התירו לו לרדותה (שהוא איסור דרבנן) קודם שתאפה - כדי שלא יעבור איסור דאורייתא, או לא התירו. ומכאן יש לפשוט - שלא התירו.

[8] לפירש"י מוכח דמיירי שהוציא את ידו משחשכה, באופן ששייך איסור חטאת (והתוס' בד"ה בשוגג חולקים). וביאר רש"י דאין לפשוט מכאן את בעיית רב ביבי, ולומר שכמו כאן בהוציא את ידו בשוגג התירו לו להחזיר, ה"ה שיתירו לו לרדות את הפת אם הדביקה בשוגג כדי שלא יבוא לאיסור חטאת. דכאן מה שהתירו לו להחזיר את ידו, אינו מטעם שאם לא נתיר לו הוא יבוא לידי איסור חטאת, אלא הטעם משום דאנו סוברים שידו של אדם אינה ככרמלית - ואין כאן שבות, אלא רק קנסא דרבנן, וכיון שהוציא בשוגג לא קנסו. וכן אין לפשוט מהברייתא דהוציא ידו במזיד שאסור לו להחזירה - דש"מ שאם הדביק פת בתנור במזיד - אסור לו לרדותה, דדוקא גבי ידו קנסו כיון שאין לנו לחוש שמא יזרוק מידו את החפץ (ויעשה הנחה) ויחייב את עצמו מיתת ב"ד, ועל כרחו ישמור את החפץ בידו כל השבת. משא"כ בהדביק פת בתנור במזיד, דבכה"ג כבר גמר מעשהו ואם לא נתיר לו לרדותה ממילא יתחייב מיתת ב"ד.

אכן ר"י בתוס' (בד"ה ואיבעית) נראה לו דלא גרסינן לתיבות "לעולם לא תפשוט", דגם אחר פירש"י - אה"נ שאין לפשוט בעית רב ביבי ע"פ התירוץ הזה דכאן בשוגג וכאן במזיד, מ"מ יש לפשוט ממה שבתירוץ הקודם בני בית המדרש תירצו: כאן משחשכה - קנסו, כאן מבעו"י - שלא קנסו, ולא תירצו להיפך, ש"מ דס"ל שלא חוששים לשמא יבוא לאיסור דאורייתא, אלא קונסים [ואף שיש לחלק כפירש"י דכאן קנסו דיכול להחזיק את ידו ולא לעבור איסור, ואילו שם לא קנסו דעל כרחו יעבור איסור והתירו לרדותה. לא נראה חילוק זה לתוס', כיון שכל זה לא פירשה הגמ' ("והעיקר חסר מהספר") ולא נראה שכוונה לזה]. ובביאור דברי רשב"א, ע' במהרש"ל במהרש"א במהר"ם ובשבת של מי ועוד.

[9] דכיון שע"י זה נתקיימה מחשבתו שחשב להוציא את הפירות האלה מחצרו למקום אחר, חיישינן שאם נתיר לו עתה לזורקם בחצר אחרת - יבוא פעם אחרת לזורקם גם ברה"ר, אולם אם מחזיר את ידו לחצרו - שלא נתקיימה מחשבתו להוציאם מרשותו, לא חיישינן שמא יבוא לטעות פעם אחרת.