[1] דשתיה על הגת כל זמן שלא עקרו משם להוציאו מחוץ לגת היא שתיית עראי, וזה דוקא כששותה מהגת, אולם אחר שנמשך היין לבור ששם הוא מתכנס בו, הוי גמר מלאכתו למעשר ואסור.

[2] אם הוא תופס את המחט בידו - שדרך הוצאה בכך, לכו"ע אסור להוציא בע"ש שמא ישכחנה בידו ויטלטל אותה גם בשבת. והנידון כאן אם תוחבה בבגדו - שאין דרך הוצאה בכך, שאפי' אם הוציאה כך לרה"ר אינו אלא איסור דרבנן, ובזה נחלקו אביי ורבא האם בהוצאה (כן פירשו בתוד"ה אמר) גזרו גזירה לגזירה (-דמע"ש גזרו אטו חשכה, ובתחובה בבגדו אטו נתונה בידו).

[3] ר' יהודה ס"ל דאומן דרך אומנותו חייב - כיון שבשבילו זו דרך הוצאתו בחול, דעושה כך כדי שידעו הכל שזו אומנותו.

[4] ודחה זאת אביי, דהרי גם ר"מ לא אמר כן אלא בהוצאה "דלאו אורחיה", פי', דגם האומן שמוציא באוזנו וכדומה, אין זו דרך ההוצאה, אלא שעושה כן בשעה שרוצה לפרסם את מלאכתו. משא"כ כיס הזב אין דרך הוצאתו אלא בכך, ובזה מודה ר"מ שחייב.

[5] שאינו צריך את הכיס יותר לענין לבדוק אם הוא רואה עוד, דכבר הוא טמא - ולאו אורחיה למיפק ביה. ומיירי שיוצא באותו יום שראה בו, שאינו צריך את הכיס בשביל ספירת הנקיים שלו - דהיינו לבדוק שאינו רואה, דא"כ שוב חוזר להיות אצלו יציאה זו לצורך - ונעשית אורחיה. והגם שלכאורה כל זב צריך את הכיס להציל את בגדיו מטינוף, בכל אופן אין זה מחשיב לכדרך הוצאה, ד"כל אצולי טינוף - לא חשיב".

[6] דס"ל שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכיון שכן, כאן שאינו צריך לזיבה שעל ידה בה הכיס - פטור עליה. ור' יהודה ס"ל שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה, ולכך אפי' שאין צריך לזיבה ולא לכיס הבא מחמתה, מ"מ חייב עליה. ובזה נחלקו הברייתות.