[1] דהגם דבעלמא ס"ל לר' יוחנן דידיעות מחלקות, היינו דוקא גבי חטאת דבלא ידיעה לא מתחייב חטאת לכפרה, אולם לגבי אשם להאי מאן דאמר שיכול להתחייב חטאת לכפרה גם בלא ידיעה - אין הידיעות חשובות לחלק. וביארו התוס' (בד"ה בעל) דהגם שכאן בשפחה חרופה אין אשם תלוי, וא"כ איך נאמר שיכול הוא להביא ולהתנות, הא בלא שום ידיעה אינו יכול להביא כלום. מ"מ לא חשובה הידיעה גורם לכפרה - כיון שיכול להביא אשם ולהתנות בשלמים. וגם למ"ד דאינו יכול להתנות בשלמים, מ"מ לא חשובה הידיעה גורם לכפרה, דהרי בדיעבד אם הביא בתנאי שלמים מהני.

[2] הכי אמר עולא לרב המנונא: דבמעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא, ובזה לכו"ע חייב חטאת על כל אחד ואחד. אכן דייקו תוס' (בד"ה כי), שרב דימי פליג עליה דעולא בזה, וס"ל שדוקא למ"ד דבעינן ידיעה באשם בתחילה - חייב אליבא דכו"ע, אולם למאן דלא בעי ידיעה בתחילה - הפרשתו חשובה הפרשה אחר כל המעשים (גם כשהפריש קודם), ומכפר גם על לאו שאחר ההפרשה. ומצינו כסברא זו בזבחים (דף ו.) גבי עולה, שמכפרת על עשה דלאחר הפרשה. אכן הרשב"א בתוס' ס"ל, שרב דימי לא פליג על עולא, ומה שנקט דוקא אליבא דמ"ד דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה, הוא משום שרוצה לחדש שר"ל ס"ל שגם אליבא דמ"ד זה אין הידיעות מחלקות בשפחה חרופה - אלא רק במעשה דלאחר הפרשה.

[3] וביארו התוס' (בד"ה בעל), שהגם שלגבי חלב מודה ר"ל דאם נודע לו בין אכילה לאכילה חייב שתים, וכל מה דפליג ר"ל (לעיל דף עא:) מיירי בכה"ג שעשה לב' העברות בהעלם אחד, ורק בידיעות היה חילוק - שקודם נודע לו על אחת ואח"כ על השניה. מ"מ הכא גבי שפחה חרופה אין הידיעות שקודם העבירה חשובות לחלק, דדדוקא בחלב שבשוגג תלה רחמנא - כיון שנודע לו הרי הוא כבר לא שוגג, וכששכח שוב - הוא שגגה חדשה, משא"כ בשפחה חרופה אפי' אם היה מזיד מביא את אותו קרבן, ולכן אין הידיעה חשובה לחלק.

[4] ס"ל לאביי שצריך שלא יהיה מכוון למלאכה דאיסורא, וכן צריך שלא יתכוון לשום חתיכה, ולכך רק בכה"ג שנתכוון להגביה את התלוש - שהוא מלאכת היתר (וגם לא נתכוון לחתיכה), וחתך את המחובר, זהו המתעסק הפטור.

[5] ס"ל שאם לא נתכוון למלאכה דאיסורא, סגי בזה להכלל בדין מתעסק, ואפי' שהתכוון למלאכת חתיכה ונעשתה מחשבתו, מ"מ כיון שנתכוון להיתר ולא לאיסור חשוב מתעסק לפוטרו.

[6] כן דייק ר"ת משיטת רש"י שהעמיד את הסוגיא בהתכוון לדבר אחד ועשה את הפעולה בדבר אחר, ומשמע שדוקא אם נתכוון לחתיכת תלוש ועלתה לו חתיכת מחובר בזה פטר רבא, אבל בהתכוון באותה חתיכה וחשב שהיא תלושה ונמצא שהיא מחוברת, חייב לכו"ע. והקשה על זה ר"ת מסוגיא דכריתות (דף יט:) דפטרה.

[7] תוס' ס"ל שבאופן שנתכוון לדבר אחד ועלה בידו דבר אחר, אפי' שניהם של איסור הוי מתעסק לכו"ע, ולא נחלקו בזה האמוראים דלהלן. והם מפרשים שמחלוקת אביי ורבא היא בנתכוון לאותה חתיכה שפעל בה, אלא שנתכוון למלאכת היתר ועלתה בידו מלאכת איסור. ואביי מצריך, שגם לא יתכוון למלאכת חתיכה שנעשתה לבסוף - אלא התכוון להגביה את התלוש.

[8] ודוקא לגבי חלב הוא חייב הגם שלא מתכוון לאכילת איסור, משום הכלל ד"המתעסק בחלבים ועריות חייב - שכן נהנה", אולם לגבי שבת כהאי גוונא - שנתכוון לחתיכת איסור, כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, פטור, וזו ראיה לרבא לשיטתו שגם בכה"ג פטור, ולא כאביי שאמר שחייב.

[9] לכאורה לאביי לא צריך להגיע לתירוץ זה, דהוא יכול להעמיד את הסוגיא רישא וסיפא לגבי ע"ז, וחומר דע"ז משבת, דבע"ז אם עשה מאהבה ויראה חייב - דזה הוא שוגג בלא מתכוון (דהרי לא מתכוון לבו לאלהות), ואילו בשבת בשוגג בלא מתכוון, כגון נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור. אכן כתבו בתוס' (בד"ה הניחא) דזה אינו, דכיון שמיירי שעושה מאהבה ומיראה - בזה גם בשבת חייב.

[10] ודוקא לגבי חלב הוא חייב וכנ"ל - הגם דרוק לאו מידי דאכילה הוא, אולם בשבת בכה"ג הוא פטור משום מתעסק, וכגון שלא נתכוון בכלל לחתיכה, אלא רצה להגביה את התלוש והגביה את המחובר. אמנם אם היה סבור שהוא שומן - דהוא מידי דאכילה, בזה לא מיירי, דהא גם בשבת בכה"ג יהיה חייב (אם נתכוון לחתיכה בעולם, אפי' שלא נתכוון לחתיכת איסור).

[11] וביארו התוס' (בד"ה רבא), דהגם שבג' עברות חמורות הדין שיהרג ועל יעבור, מ"מ ס"ל לרבא שבכה"ג אם לא מסר את עצמו פטור ממיתת ב"ד. והקשה הרשב"א בתוס', הא דין זה דוקא באונס מיתה, ובעושה מאהבה אין כאן אונס מיתה. ויש מפרשים שתירצו, דכיון שמפרש שעושה מאהבה ומיראה, אין בזה דין של יהרג ואל יעבור, וא"נ אפי' בסתם, ובכה"ג שהכל עובדים לע"ז זאת מאהבה ויראה.