[1] כן נראה לכאורה ממה שלא חילק ת"ק בזה. אולם מרבינו חננאל משמע שאין מחלוקת בדבר.

[2] כן היא שיטת חכמים, אולם ר' שמעון בברייתא (ובמשנה לעיל עו:), ס"ל שגם במצניע בעינן שיעור, ואדרבה כל שיעורי המשנה והברייתא נאמרו לגבי המצניע, אבל מי שלא הצניע, השיעור גדול יותר ואינו חייב אלא ברביעית. והנידון דלהלן הוא מי התנא קמא של הברייתא, האם הוא חכמים או רשב"א.

[3] והברייתא דאוקימנא לה בתלמיד שאמר לו רבו היא כרשב"א. ופירש"י, דאה"נ דיכלה הברייתא להעמיד בכה"ג שהוציא המצניע עצמו ואתיא כחכמים, אלא משום דשמעינן ליה דאמר "נתחייב זה במחשבה של זה" - אוקמא אביי בתלמיד שאמר לו רבו וכרשב"א. ותוס' הקשו על פירוש זה ב' קושיות: א) דלא משמע שהברייתא כרשב"א, דאדרבה התנא שמסיים את דבריו עתה הוא רשב"ג ולא רשב"א. ב) דאם התנא קמא הוא רשב"א, למה העמיד אביי בתלמיד שאמר לו רבו, הרי בכל אדם שהוציא אחר שהצניע זה, לרשב"א הדין שחייב.

[4] למדו תוס' שמלשון הברייתא שאמרה "בד"א במצניע" - מוכח שמיירי על החפץ המוצנע ושכיון שהוצנע מתחייב אפי' אחר בהוצאתו, דאם מיירי על האדם המצניע היה לברייתא לומר "בד"א המצניע" - שהיה משמע על האדם. וכיון שמסתמא אין הברייתא כרשב"א (כנ"ל בהערה הקודמת), הוצרך אביי להעמידה באופן שגם רבנן מודים שמתחייב אחד בהוצאתו של אחר.

[5] כן פירש המאירי, שר' יהודה חולק בין על הרישא ובין על הסיפא, דהרי בין מחֶבל ובין מגמי אפשר להשתמש בהם כדי ליטול מהם מדת מנעל לקטן.

[6] כן הבינה הגמ' לדעת רבא, דכיון שכאן לא צריך בית אחיזה בחלק הלבן של הנייר, דהרי יכול לתופסו בחלק המחוק או הכתוב, ועל כרחך שהשיעור הוא אליבא דרבא הוא בב' אותיות רגילות שהם קטנות. והוקשה לגמ', דהרי הברייתא הזו (של נייר מחוק ושטר פרוע) אמרה את אותו לשון של הברייתא הקודמת (כדי לכתוב בו ב' אותיות), ואם בברייתא הקודמת ביאר רבא שהכוונה לב' אותיות עם בית האחיזה שלהם, גם כאן הכוונה לב' אותיות עם בית האחיזה שלהם, וקשה למה צריך שיעור גדול כזה של תוספת בית האחיזה. ונשארה הגמ' בקשיא. וע' ריטב"א שביאר שאינו קושיא חמורה, דכיון שיש ליישב שכאן הכוונה לב' אותיות ממש, ורק לא רצתה הברייתא לשנות את הלשון שנקטה בברייתא הקודמת.

[7] הגמ' שאלה מאי בינייהו דת"ק ור' יהודה, וכוונתה, מה הטעם של ר' יהודה שסובר שאפי' אחר שהראה אותו למוכס ג"כ חייב, הא לכאורה הוי כנייר מחוק שאין לו שום צורך בו ששיעורו כדי לצור על צלוחית פלייטון. אביי תירץ, שצריך זאת היכא שיש למוכס רצים שבודקים אם פרע את המכס, ולכן גם אחר שעבר עדיין צריך את הקשר כדי להראות להם, ות"ק ס"ל שאין חושש האדם לרצים אלו. ורבא תירץ, דמיירי שיש מוכס גדול היושב בביתו ומוכס קטן היושב על הגשר, והראה למוכס הגדול בביתו, ועתה צריך להראותו שוב למוכס הקטן, ות"ק ס"ל שלא צריך לזה כי הגדול מוסר לו סימן דברים. ורב אשי מפרש, שמראה למוכסים הבאים שהוא אדם נאמן ופורע המכס, ות"ק ס"ל שאינו שומר בשביל זה.

[8] ולכן אין לזה צורך לצור ע"פ צלוחיתו, דמלוה לא משהה משום האיסור, ואילו לוה ודאי לא משהה דחושש שמא יפול השטר ליד המלוה.

[9] ומיירי שהלווה אף שמודה שכתב את השטר מ"מ הוא אומר שהשטר פרוע, וזה הכוונה במה שאמרה הברייתא "משפרעו" - דהיינו שאומר הלווה כן, ובאופן זה אין השטר שוה כלום, ולכן פטור על הוצאתו. וביארו התוס' (בד"ה ת"ק), דמיירי באופן שאומר המלוה שאין לו עדים ואין לו ראיה, שאז אסור גם למלוה להשהותו, דאסור לו לגבות בו, ואם ישהה חיישינן שמא יקיימו לבסוף ויגבה שלא כדין.