[1] וה"ה אם העבירה תוך ג' לקרקע, כן ביארו התוס' (בד"ה והעבירה), דאין צריך שתהיה בתוך ג' לחצי גרוגרת הראשונה, דהא מבואר בברייתא הבאה דלרשות אחת לכו"ע חייב אפי' שזה בב' מקומות. ומה שנקט בלשון "העבירה דרך עליה" - דמשמע דוקא כשהעביר על הגרוגרת הראשונה, הוא לרבותא, שאז לא בעי ג' טפחים מהקרקע אלא ג' טפחים מהגרוגרת הראשונה.

[2] אכן זו סברת רבא, וביארו התוס' (בד"ה והא) שסברתו היא אליבא דר' יהודה שסובר שלא נקרא מונח ברה"ר אפי' כשגבוה מלא החוט. אולם בין לרבנן ובין לר"ע שנחלקו לגבי זורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע - שר"ע מחייב וחכמים פוטרים, אם זרק תוך ג' לכו"ע חייב. וסיימו התוס', דעל כרחך שגם לר' יהודה אם מתגלגל ברה"ר לא בעינן הנחה.

[3] דכיון שסילק את החצי, נעשה כמי שקלטה כלב או נשרפה ואין כאן צירוף של שיעור של כזית שלם א'.

[4] אכן אליבא דרבנן, כל שהוציא בהעלם אחד אפי' לשתי רשויות החלוקות זו מזו הרבה - חייב.

[5] לפנינו הגירסא: "בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשיות פטור". והקשו התוס' (בד"ה בהעלם), למה פטור, הא לקמן (דף קד:) אמרינן שכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב, הרי שאין חילוק רשויות מחלק (והבינו התוס' שדברי ר' אמי שם בגמ' הם גם לשיטת ר' יוסי). ומתוך כך גרס רבינו חננאל ור"ת: "מרשות אחד חייב משתי רשויות פטור". ור"י מחלק בין כתיבה להוצאה.

[6] ביאר רבינו שמואל בתוס' (בד"ה אם), שהחילוק תלוי במה שהצניעו האדם. והקשה על זה ר"י, דהרי אם הצניע אותו האדם שיעורו בכל שהוא. ולכן פירש ר"י, דאם לרפואה שבאותו מקום עושין אותו לרפואה, ואם לקישוט שעושין אותו לקישוט ואין רגילים לעשות ממנו רפואה.

[7] כתב המאירי, אף שיש שאינן צנועות והולכות בגילוי פנים וכוחלות את שתי העינים, מ"מ לענין השיעור אזלינן בתר הצנועות שכן נוהגות רוב הנשים.

[8] בנות הכפרים אינן צריכות לנהוג בצניעות כל כך לכסות את פניהם, כיון שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטים.

[9] דאין לפרש קטנה שבבנות ממש, דהרי להן אין שער ואינם צריכות לטפול בסיד, וגם אין דרך להם לטפול את בשרם כדי להאדימו (דזה הב' שימושים שעושים בסיד), דעדיין קטנות הן. ולכן מבארת הגמ' שמיירי באצבע קטנה של בנות, ומפירש"י שהוא לענין מה שרגילות לסוד את כל הגוף של הבנות כדי להאדימו, אלא שאין עושים זאת בפעם אחת כי יכולה הבת למות (כמעשה בתו של אותו הגוי), ולכן סדות אותן אבר אבר, והשיעור הוא כמו שסדים אבר קטן אחד. ולא פירש"י כאן לענין לסוד את השער, דהא אין דרך שיגדל שער באצבעות של הבנות, ולכן פירש לענין להאדים.

[10] פי', במקום שלפני האוזנים היכן שמסתיים השיער, שם היו סדים על השער סיד כדי להשכיב את השער.

[11] פי', תחת מקום הצידעא גדלות שערות קטנות, ודרך הבנות להסירן, וסדים אותם בסיד מועט ועי"ז הם נושרות. והקשתה הגמ' לפירוש זה, מדברי רבי שאמר שנראין דברי ר' יהודה בחבוט (סיד המעורב במים רבים), ודברי ר' נחמיה בביצת הסיד (סיד המגובל במעט מים ועושים ממנו כעין ביצים), ואי מיירי בבת צידעא, הלא הדרך לסוד את השערות שם בחבוט כמו שסדים את הצידעא עצמה, ואיך מזכיר על זה רבי את ביצת הציד, הלא לא משתמים בה לסוד את הבת צידעא.

[12] כן הוא הפירוש הראשון ברש"י. וה"פ, היה לכלי ב' פיות אחת למעלה שדרכה ממלאים את הכלי, ואחת למטה שדרכה מוזגים את המשקה, וכשממלאים את הכלי היו סותמים את הפה התחתון שלו בסיד. ומשנתנו נקטה ששיעור הסיד להוצאת שבת, הוא הכמות של הסיד שמשתמשים כדי לסוד ולסתום את החור התחתון. ותמה רב כהנא על פירוש זה, וכי עושה אדם את מעותיו אנפרות, הרי דרך היין למסמס את הסיד וישפך כל יינו מהכלי ונמצא שבזבז מעותיו לריק.

[13] שרגילים לסוד אותן בסיד לבן כדי שיהיו בולטים ויראו.

[14] שרגלים לסוד אותו בסיד כדי להאדימו ליפותו.

[15] ובשם רבותיו פירש"י, "אנדיפא" - כל הגוף, והיינו סיד בשיעור שצריך לסוד את כל הגוף, ועל זה הקשה רב כהנא וכי עושה אדם את מעותיו אנפרות, לקנות דבר שלא ישתמש בו, דהא ודאי שלא ישתמש בסיד זה לסוד את כל גופה של בתו, דהיא תמות מזה.

[16] דהרי אמרו רבנן שמערבים חול בסיד כדי לקלקלו שלא יהיה מראהו לבן ויפה כל כך, ורק אז מותר לסוד בו, דאסור לסוד בסיד לבן ויפה כל כך - משום זכר לחורבן. וא"כ חזינן שחול מזיק לסיד, וזה היפך משנתנו.

[17] ד"קלקולו הוא תיקונו" ופירש"י בפירוש הראשון, דלולא שיוסיף חול לקלל את הסיד - אסור לסוד בו, ולכן אחר החורבן משערים את החול הגס בכמה שמוסיפים לסיד - כדי להתיר לסוד בו. ובפירוש השני פירש"י, שאף שמקלקל הוא אצל לובן הסיד, בכל אופן הרגילות לתת אותו בסיד כדי שיהיה חזק.