[1] ס"ל דהגם שאבן היא מוקצה, והותר לקנח בה רק מדוחק, מ"מ עדיף לקנח בה מאשר לקנח בחרס שיש בו סכנה, שמא שפתי החרס החדות ינתקו את שיני הכרכשתא שלו.

[2] דכיון ששפתותיו אינן חדות, אין לחוש לסכנה, ולכך עדיף לקנח בהם מאשר באבן שיש בה איסור מוקצה, ובאופן זה מעמיד רב הונא את הברייתא.

[3] ס"ל שעדיף לקנח בחרס שיש עליו תורת כלי, מאשר לקנח באבן שהיא מוקצה.

[4] ומיירי דוקא בעשבים לחים, דיבשים הוא דבר שהאור שולט בו, והמקנח בזה שיניו התחתונות נושרות.

[5] פירש"י, כשנותן הרבה קורות זה על זה, כדי שלא יתעקמו, נותן חרסים ביניהם כדי שיעמדו ישר.

[6] והסיקה הגמ' שמיירי במדורה גדולה, ולכן צריך חרס קצת גדול כדי שלא יכווה.

[7] פירש"י, דמיירי באבן הנמצאת ע"ג יתדות ונדה או זב יושבים עליה, שאז כלים שתחתיה טמאים, דכתיב גבי זב (ויקרא טו:י) "וכל אשר יהיה תחתיו יטמא". ותמהו התוס' (בד"ה באבן), דבתורת כהנים ילפינן לה מדין משכב. ור"ת מפרש, דאבן מסמא היא אבן הנתונה ע"ג כלים, ומחמת כובדה אין הכלים מרגישים את כובד הזב והנדה.

[8] פי', דכמו שאבר מן הנדה טומאתו רק כדין אבר מן החי לטמא במגע ומשא ואהל, ואינו מטמא באבן מסמא כמו הנדה עצמה. כך אין אבר מן הע"ז מטמא בטומאה המיוחדת לע"ז. והייתור ללמוד זאת, הוא, דאם היה בא ההיקש לנדה רק ללמד אותנו שמטמאת ע"ז במשא כנדה, א"כ היה לו להקיש אותה לנבלה, והכי עדיף טפי, שלא נצטרך להקיש אותה גם לשרץ כדי למעט מאבן מסמא (דרק מחמת שהוקשה לנדה שיש בה טומאת אבן מסמא, צריך להקישה גם לשרץ למעט), ומדהקישה בכל אופן לנדה, ש"מ שבא ללמד שאינה לאברים כנדה.

[9] פירש"י, לענין שאין הכלים המשמשים את הע"ז מטמאים, לא במשא ולא באבן מסמא. ותמהו התוס' (בד"ה למשמשיה), דמשמע דלולא היקש זה, היה פשוט שמשמשי ע"ז מטמאים כע"ז, וא"כ לרבנן דלא ס"ל שהוקשו משמשים לשרץ לענין למעט אותם מטומאה, מנין שאינם מטמאים במשא. ופירשו התוס' להיפך, דמהיקש לשרץ אנחנו יודעים טומאה למשמשים, ולולא היקש זה - לא היה להם טומאה כלל. ורבנן לומדים טומאה למשמשים ממה שהם שייכים בכלל חרם ואסורים בהנאה לכן דינם כשרץ.

[10] כן הגירסא לפנינו בגמ'. ולכאורה תמוה מה מקשה הגמ' "ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ - למשמשים", הא איצטריך את ההיקש לשרץ לענין שאין ע"ז מטמאת באבן מסמא - כמו ששרץ אינו מטמא. ואכן התוס' (בד"ה ורבי), הביאו בשם רבינו שמואל דלא גרסינן לתיבות אלו. אולם הביאו התוס' ספרים אחרים דגרסו כגירסתנו, ויישבו את הגירסא, שלא צריך לפסוק למעט מאבן מסמא, ואדרבה צריך לפסוק כדי לרבות לטומאה כזו.

[11] דלענין ללמד שמטמאת ע"ז במשא היינו יכולים להקישה לנבלה, וכנ"ל בדברי רבה אליבא דרבנן.