[1] רב אשי הוקשה לו על כל הפירוש הנ"ל בדברי הברייתא, דלפ"ז לא היה לברייתא לומר לתיבת "הן", דפשיטא שהן עצמן טמאים, והיה לברייתא רק להביא את המחלוקת לענין היסטן, שלרבנן אין ע"ז מטמאת בהיסט ולר"ע כן מטמאת. [ואם הברייתא באה לאשמועינן בתיבת "הן" שמטמאים בטומאת מגע, תאמר בפירו "מגען והיסטן" - ולמה הזכירה תיבת "הן"].

[2] מטמאים כשאחרים הסיטו אותם - דהיינו טומאת משא.

[3] מטמאים כשהסיטו אחרים - טומאת היסט.

[4] פי', דטומאת היטס היא כמו אבן מסמא, וס"ל לרבנן דע"ז אינה מטמאת באבן מסמא, ולכן ע"ז שהסיטה את אחרים הם טהורים.

[5] דאין הם מטמאים בטומאת משא או אבן מסמא, ורק מטמאים בטומאת מגע. וכיון ש"הן" - לפי רב אשי הוא טומאת משא, לכן הוצרך לפרש את המשמשים לחוד, אולם לתירוץ הקודם ד"הן" - הוא טומאת מגע, א"כ בכלל זה הוא המשמשים. - תוד"ה ומשמשיה.

[6] כן ביארו התוס' (בד"ה ע"ז), דמיירי בע"ז של חוליות, דאי ע"ז שנשתברה - פשיטא שטהורה.

[7] אבל לענין איסור - יש בה מה"ת גם באין הדיוט יכול להחזירה, ומה שנחלקו רב ושמואל בע"ז של חוליות, היינו חוליות קטנות מאד שדומים לשברי שברים. - תוד"ה כי.

[8] אכן למסקנא, כיון דטומאת ע"ז היא רק טומאה דרבנן, לכך מקישים אותה דוקא לקולא ולא לחומרא.

[9] דכיון שכל הלימוד של חנניה הוא משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן, משא"כ ספינה שמחמת גודלה אינה מיטלטלת כשהיא מלאה. אכן זה דוקא בעץ שהוקש לשק, אבל חרס לא נאמר שם, ודין חרס שמקבל טומאה גם כשאינו מיטלטל מלא וריקן. וביארו התוס' (בד"ה נלמדנה), שכל מה שלומדים ספינה משק, הוא רק משום שאין עיקרה עשוי לבני אדם אלא לסחורות, ולכן אינה מטמאת מדרס, דאומרים לזב עמוד ונעשה בה מלאכתנו להעביר בה סחורה.

[10] היות שקטנה היא - והיו רגלים לטעון אותה ביבשה ולהוריד אותה למים.